טבעת

 

בירושלים, כמו בירושלים, כל כמה שנים, לפעמים כל כמה חודשים עולה מפלס המתח הבטחוני.

בדרך כלל, הצלחתי לגבור על הפחד ולהתנהל כתמול שלשום, להמשיך בצעידה הקבועה שלי בשבילים של טיילת שרובר וטיילת גולדמן, הסמוכות לכפרים הערביים, להישיר מבט ואף להקדים ולברך את קבוצות השבאב הנקרות בדרכי, לבלוע  את החשש.

באינתיפאדת הסכינים נשברתי, התחלתי לצעוד על המסילה החדשה, זאת אומרת, בעצם, על פסי הרכבת של המסילה הישנה, שעליה נסעה הרכבת מימי התורכים, הם שהקימו אותה.
זמן קצר לפני אינתיפאדת הסכינים למסילה היתה עדנה, הקימו לאורכה את פארק המסילה. הפארק כמו המסילה חיברו שכונות בעלות גוון סוציאלי שונה, כמו אבו תור, בקעה וקטמונים ואת אלה לבית צפאפא, אבל אז עדיין לא ידעתי את זה.
כל פעם הוספתי  להליכה עוד כמה מטרים במקביל להתקדמות בניית הפארק.

בזכות הצעידה שם,  הכרתי את "אייל מהמיצים". עד היום, למרות הכרות של שנים, אינני יודעת את שם משפחתו. בתודעתי ובסמרטפון שלי הוא "אייל מהמיצים".

כל בוקר, כשעברתי ליד הקיוסק שלו בפינת דרך בית לחם, התעכבתי לשתות  מיץ תפוחים וסלרי.
כל יום התפעלתי מחדש, נהניתי לעקוב בעיקר אחרי תנועות ידיו, אצבעותיו הזריזות, אצבעות קוסם ראויות להתבוננות. 
כל יום התחדש  הקיוסק, פעם בספסל חדש או נורה, ופעם אחרת בצנצנות דחוסות בכבושים, במלפפונים, כרוב, גזר, לימון. חטיפי תמרים, עוגיות, בורקס טריים, שריח החמאה נקלט מיד בנחיריי, תפוזים שנתלו בסלי רשת ועטרו את קירותיו הקטנים של הקיוסק, קערת מים לכלבים, שעברו שם עם בעליהם, ולידה שלט, מים להולכים על ארבע, ארטיקים לטבעונים, קערות תפוחים, שלטים קטנטנים וגדולים יותר עם הסברים, עציצים עם צמחי תבלין, ופתאום מכונת קפה. בבוקר אפשר היה להוסיף למיץ גם קפה. היו תקופות של סנדנביצ'ים קטנים,  מאפי בית וטוסטר אובן לחימומם.
תמיד היה אייל, בקיץ נעול קבקבי נוחות, בחורף עטוף צעיף, על ראשו כובע גרב, על פניו חיוך ושתיקה.

הרבה מיץ נסחט אצלו עד שדיבר.
אבל לפני שפתח את פיו, כל כך התפעלתי מידיו וממעשיהן, שהחלטתי לעשות סרט, לא על אייל, הוא לא שיתף פעולה, סירב  לדבר, רציתי להעמיד מצלמה, שהידיים ידברו. הרעיון ניקר במוחי עד שהתנדף, כי מי יבוא לראות את הסרט.

עוד הרבה מיץ תפוחים וסלרי, שכחתי את הג'נג'ר, ניגר לגרוני.  הרעיון לעשות סרט על הקיוסק של אייל, על הקבועים שעוברים שם, על הכלבים, חזר. אחר כך הוחלף נושא הסרט לפארק המסילה.
מי הקים אותו, למה, מה אפשר למצוא לאורכו נוסף לקיוסק המיצים, אלו סיפורים רוחשים עדיין מתחת לפסי הרכבת.
גיליתי למשל, שכבר בשנת 1930 נחתם הסכם השלום הראשון בא"י בין תושבי מקור ברוך ובין המוכתר של בית צפאפא. ההסכם נחתם אחרי עליהום של יושבי בית צפאפא על יהודי תל ברוך. איטבח אל יהוד שאגו,  גרזינים ואתים בידיהם. אחרי מספר יריות מאקדח בודד של תושב תל ברוך, ההמון נסוג. תושבי מקור ברוך תבעו את  בית צפאפא לדין. המוכתר של בית צפאפא החליט על סולחה והסכם השלום נחתם.
היו עוד סיפורים. היה סרט. "פעם עברה פה הרכבת", קראתי לו.
בסרט - אייל לא הוציא הגה.  דברו עוברי האורח, הרצים, השותים, המתעכבים עם כלביהם, הגרים לאורך פארק המסילה.
צלמתי את ידיו של אייל, את עבודתו, את זריזותו, את קירותיו המקושטים של הקיוסק, את הספסלים סביב, את ערוגות הפרחים, את השמשיות, שהציב ואחר כך החליף אותן בתקופת הקורונה לסככות עשויות יריעות ניילון.
אייל, הוזמן להקרנה.
טעמי השתנה, התחלתי לשתות מיץ תפוזים וגזר,  לפעמים מיץ רימונים. אייל התחיל לדבר. אולי קודם דברתי אני.
מיום ליום, בין סחיטת מיץ להורדת סככה, כשלא היה תור, דברנו.
כל פעם ספרתי איזה דבר, כל פעם עניתי על שאלה, שאלתי ונעניתי.
לאט לאט, דבר לדבר, מלה למלה, משפט למשפט, עם המיץ, עם הקפה, עם הבורקס, נבנה פאזל חייו.
לפני המיצים, היה אייל בעלים של חנות נעליים, לא סיפר, למה סגר אותה. סיפר על ילדיו, על גירושיו. במקרה, באותה עת, בשיעור יוגה, הכרתי את אשתו הנוכחית.
מנישואין, גרושין ושוב נישואין הגענו לטבעת.
אבל קודם נודעו לי קשיי הגרושין, הקושי  להיות אבא לילדים שגרו אצל גרושתו, שלא יכלה או לא רצתה  לסלוח, המשיכה להיאבק בו, בעצמה, בשדי העבר, להסית את הילדים.
לעיתים, בימים שהתקשיתי להוציא את עצמי מהבית, הפגישה המובטחת עם המיץ ועם אייל, עזרה לי לגבור על גופי הסורר.

אייל סיפר על הטבעת.
"כשהתחתנתי שנית, החלטנו אשתי לעתיד ואני לא להזמין לחתונה את הילדים מהנישואין הקודמים שלנו, כדי להקל עליהם עד כמה שאפשר. כבר חיינו יחד והילדים שלה ושלי הכירו אותנו כזוג.
"אחרי החתונה נסענו עם הילדים שלה ושלי לחופשה.
"פתאום הבת שלי, שהיתה  ילדה," משום מה לא השתהיתי לשאול על גילה, "שמה לב לטבעת שענדתי. העיניים של הקטנה  לכדו את הטבעת. גם כששאלה אותי, מה זה, המבט שלה  דבק בטבעת. 

"ספרתי לה שהתחתנו. הילדה לא אמרה מלה, אבל העיניים לא ניתקו מהטבעת.
"הרגשתי עקצוץ באצבע, כאילו הידק מבטה  את דפנות הטבעת, לחץ, חנק.  האצבע האדימה, מכוות אש. 
"הקטנה המשיכה לתקוע את עיניה בטבעת, לא הירפתה.
"את לא מאמינה," הוסיף וספר, "הרגשתי שהדם שלי הפסיק לזרום, האצבע תפחה.
"בבת אחת התקררה כף היד, האצבע השתחררה, פרצה את כלא הדפנות. הטבעת התבקעה.
"ארבע קשתות  דקות של זהב נשרו מהאצבע לשולחן.
"האצבע השתחררה, אבל  הנשמה התכווצה לי.
*הילדה השפילה מבט, לרגע אבדתי את עיניה.
"את לא מאמינה, את לא מאמינה,  איזה כח היה לילדה הזאת, איזה כח יכול להיות לילדים, שרוצים להדביק."
אני  מאמינה, הצלחתי להגיד.

בתמונות: טבעות בתערוכה (2012 אצל גרינוורצל)

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה