מסתתרת

 

אף שאני חיה בירושלים כבר 40 שנה, לתופעה כמו זו, שעליה אספר,  עד כה  לא הייתי עדה. אמנם היו סימנים, אבל הם קיבלו את תוארם, רק לאחר מעשה, כמו במותחן טוב, אם תקרא בו שוב אחרי גילוי הרוצח, תגלה את הרמזים, שלא שמת לב אליהם בקריאה הראשונה. 

ירושלים השתנתה, המדינה ודאי השתנתה,  הדוסים גם כן השתנו, כולם הקצינו. היחסים בין האוכלוסיות החיות בירושלים השתנו ממש, אם לפני 40 שנה לא נתקלתי בדוס באבו תור, שבה אני חיה, הרי היום השכונה מלאה אותם, יש דוסים אמריקאים ויש גם בית חב"ד, אם כי אינני בטוחה שיש קשר בין הדוסים האנגלוסקסים ובין החב"דניקים. 

בשנתיים האחרונות אני מתרגלת יוגה בסטודיו 6. המשתתפות בשיעור הן בעיקר נשים, חילוניות ודתיות.

לעיתים נקלע או נכלא לשיעור גבר, בדרך כלל הוא נושר אחרי שיעור או שניים.

ביום שני בבוקר, פתחתי את חלון הסטודיו. אחת הנשים הצעירות בקשה ממני  לסגור את החלון או להגיף את הוילון. כשתהיתי, הסבירה, שיש שם פועלים. נח היה לי  להבין, שכוונתה לרעש של פועלי הבנין. 

כחצי שעה מאז תחילת השיעור, נכנס לאולם גבר, סבא כפי הנראה, מיד נכון להפשיל שרוולים ומכנסיים ולהצטרף אלינו, קבוצת המתרגלות. 

המורה הזמינה  אותו להיכנס.

פתאום, אחת המתרגלות הצעירות, זו שגערה בי קודם על החלון, לבושה בגד גוף שחור וצמוד, שהבליט היטב את חמודותיה, זינקה מהמזרון עליו תרגלה, רצה לעבר תיבות העץ לאחסון הציוד, כרעה והסתתרה שם מאחורי אחת התיבות. 

כמו ילדה קטנה, מכווצת כולה, התקפלה, יוגית או לא יוגית, ניסתה להגן בכפות ידיה על פניה וקדמת גופה, מפני עיני הסבא הפולש,  מצביעה כלפיו באצבעה, אולי במבוכה, או שמא באיזו טרוניה מצטנעת, מיתממת, השד או אלוהים ודאי הבינו אותה, אני לא כל כך.

המורה גם כן הבינה,  הסבירה לפולש הנועז, שלא היה מודע לתעוזתו, שהשיעור נועד לנשים בלבד.

אני, שלא ידעתי זאת, נותרתי עם  תחושה לא מוגדרת עד הסוף, מהולה בלעג, התנשאות, תהייה  ותמונה של  צעירה מסתתרת מאחורי תיבת עץ,  כמו סצינה מסרט, שנתקעה בראש ולא  הרפתה.  התלבטתי, אם  הסרט היה קומדיה או טרגדיה.

בצילום: לא רק העולם, גם אני על הראש