יומן מלחמה - מנהלת סרטן

בשנים האחרונות בעברית המשתנה,  השורש נ.ה.ל. מקבל מעמד על,  מעלים פעלים ומנהל את השיח.

לא נלחמים, אלא מנהלים מלחמה, לא מסתכנים, אלא מנהלים סיכונים, לא מוכרים, אלא מנהלים מוצר, לא חושבים, אלא מנהלים מחשבות, לא עושים חשבון, אלא מנהלים חשבונות, לא חולים אלא מנהלים את המחלה, לא חולים בסרטן אלא מנהלים את הסרטן. כולם מנהלים ומנהלות.
בקיצור, בעל כורחי, נהייתי גם כן מנהלת. מנהלת סרטן, לא עלינו.

זה האחרון כבר שנים פוקד אותי ומנסה לנהל אותי, כלומר מנסה לחסל אותי ואני כנקמה מנהלת אותו, מנסה לחסל אותו. כך מתנהלים חיי. אני לא חיה את חיי, אני מנהלת אותם.

אם אנטישמי היה קורא אותי, ודאי היה אומר. נו בטח, היהודים - רק רוצים לנהל.  אולי אפילו ביני לביני, הייתי מנהלת שיחה ואומרת, במחשבה שניה של ניהול, שאולי יש אמת בניהול מחשבותיו של האנטישמי. בתום ניהול השיחה עם עצמי, הייתי חוזרת לעיקר, ניהול הסרטן הפרטי שלי בימי מלחמה, שהיא כאילו מתנהלת כלא מלחמה, כי גם היא רוצה רק לנהל.

בגלל מגורי בירושלים, הסרטן שלי מנוהל על ידי אונקולוג באחד מבתי החולים בירושלים, אבל לפעמים אני רוצה להתנהל קצת אחרת, לקבל second opinion מאונקולוג מומחה המנהל את חיי חוליו מעיר, שמתנהלת  טוב יותר מירושלים, הלו היא תל אביב, החושבת את עצמה ומתנהלת כאילו כבר היתה מדינה.

בסבב הסרטן הקודם, הצלחתי להתנהל כיאות, פגשתי את האונקולוג התל אביבי שלוש פעמים, כדי לשמוע דעה נוספת על הסרטן המנוהל שלי. זה היה בתקופה שלאחר ניהול הקורונה ולפני ניהול המלחמה.
בסבב הנוכחי, הניהול התנהל  חודשיים באימיילים, התנהלו בקשות לביקור אצל האונקולוג, ופגישה עם האונקולוג לא התנהלה.

לפני שלושה ימים בשעה שמונה וחצי בערב, טלפון.
כך התנהלה השיחה:
"ערב טוב, אני מדברת עם אסתר זיו?"
"כן, מדברת"
"שמי חסיה, אני מזכירתו של אונקולוג 
ממרפאה זו וזו. האם תוכלי להגיע מחר בעשר למרפאה?"
אני - יכולות הניהול, שפתחתי עם השנים,  נעלמו כלא היו, מצאתי את עצמי מנהלת גמגומים.
"כן, אני יכולה, אבל הייתי רוצה, שגם הבן שלי, שעוזר לי לנהל את הסרטן, יבוא איתי, הוא מחר, לא בטוח שהוא יכול, בעצם, הוא לא יכול, כי חוץ מלהיות סגן המנהל של הסרטן שלי, הוא גם צריך לנהל את החיים שלו, שלא כל כך מתנהלים, איך שהוא רוצה, אז מחר בבוקר, את יודעת, אני מגיעה מירושלים, אז לא בטוח..."
"כן, אני מבינה, אז תוכלי או לא תוכלי להגיע? ואגב, את יודעת שהביקור עולה 2,500 ש"ח...?"
"האמת, לא יודעת, בפעם הקודמת, לפני שנתיים בבית החולים זה לא עלה, לא, לא ידעתי..."
"כן, אבל זה פרטי..."
"לא ידעתי, אז איפה זה מתנהל, בבית החולים?"
"לא. מה פתאום. אני אשלח לך את הכתובת, כשנדע אם תוכלי להגיע..."

שיחה דומה לזו התנהלה לה פעם נוספת עם המזכירה וגם בפעם הזו, פשלתי ולא ידעתי איך להתנהל, אבל בשיחה השלישית, הצלחנו, המזכירה, בני ואני לקבוע מועד לניהול הפגישה ויצא, שקבענו לאתמול, בלי שידענו, איך תתנהל המלחמה ואיך יתנהלו האיראנים.

בדיוק, כשעמדנו לצאת מירושלים לתל אביב ,התחילו האזעקות.
למזלי, הצלחתי להשיג את המזכירה בטלפון. אמרתי לה, שקצת מסוכן להתנהל על הכביש, כשהאיראנים מנהלים את הערב. בקשנו מהמזכירה להציע לאונקולוג לנהל את הפגישה בזום.
האונקולוג הסכים, אבל האיראנים התנהלו כפי שהתנהלו, האזעקות בצד של האונקולוג בתל אביב והאזעקות בצד שלי בירושלים לא אפשרו לנו לנהל את פגישת הזום. האונקולוג. בני ואני נאלצנו לנהל את צעדינו מהר אל הממ"ד או המקלט או חדר המדרגות.

בסופו של דבר, לא הצלחנו לנהל את פגישת הזום עם האונקולוג. ארגז הכלים למנהל, במקרה שלי למנהלת, היה כבד מדי.

עייפתי מלנהל.

שתהיה לנו שנה חדשה, טובה ופחות מנוהלת

בתמונה. אשה מנהלת זמן