פייטה

"יהודים לא נכנסים לכנסיות", פסקה אמא שלי, כשהצצתי פעם מבעד לדלת הפתוחה של קתדרלת סנט פיוטר ופאוול בכיכר העיר בלגניצה, העיר שנולדתי בה. הייתי בת ארבע, אולי בת חמש, העטורים בכנסיה, צבעוניות התמונות, העלילות שסופרו בציורים ונגינת העוגב סקרנו אותי וגירו את חושיי, אבל האיסור נטמע בי.
אמא שלי תמיד ידעה להגיד את הדברים בטון שהשאיר עלי רושם ולא אחת הפחיד. שנאתי אותה בשל כך, ואף על פי כן, אף פעם לא אזרתי אומץ למרוד. אולי כן לפעמים, אבל כל מרד היה בעיני כאילו לא היה. כילדה, כוחי היה דל, כך חשבתי, אחר כך אימי חלתה ובוודאי לא יכולתי ולא רציתי למרוד בה, כשהיתה תלויה בי.  אחר כך מתה. בדמי ימיה מתה ועוד יותר בדמי ימי.

הכנסיות הותרו, שעריהן נפתחו לרווחה. 

בנסיעותי בעולם נכנסתי לעשרות כנסיות, אף אחת מהם לא גרתה את חושיי, באף אחת לא הוסתר סוד האיסור, נשארתי אדישה ומנוכרת. אמנות הכנסיות לא דברה אלי, אפילו לא לחשה. קיר, הייתי קיר.
אפילו הפייטות על הקירות, אפילו הצלוב, שלא אחת בילדותי מררתי בבכי, כשהעזתי להישיר אליו מבט, לא ממש חדרו מבעד למבצר האנטי שבניתי לי. ליבי לא זע.

עד שראיתי לפני כחודש את הפייטה בכנסיית סנט ניקולס של האחים הדומיניקנים בגדנסק, פולין.
אולי גילי עשה את שלו וליבי הופשר. 
עשרות שנים עברו מאז האיסור, תוקפו הועם.
כבר לא פעם ולא פעמיים הספקתי לכאוב את כאבי אימי וכמובן את כאבי בני וכאב נכדי.
אולי בשל כל אלו ואולי בגלל הסבריו  ומעורבותו של הכומר מיכאל אוסק, מהאחים הדומיניקנים של הכנסיה הזו, שהציג בפנינו את אוצרות האמנות של הכנסיה, הדריך אותנו בפולנית, קבוצה של שבעה חברים בבקיאות  שופעת אהבה, אולי בגלל הפולנית שבפיו, שפה שקרביי לא אדישים לצליליה, ואולי בגלל צוק העיתים, העקדה המתרחשת והקרבת הילדים למולך המלחמה, והפגיעות והשבירות של נפשותינו בשל כל אלו,  נפרצה חומת האדישות. פתאום היתה הפייטה הזו, שנוצרה בתחילת המאה ה-15 על ידי אמן לא ידוע, על עיניה  הכחולות של דמות מריה, עיניה הדומעות על רקע צעיף תכלת, על לחייה הצעירים, שהאדימו מצער, על תומתה, לסמל שנגע ובטא את כאב  ההורות, את ההזדהות האמהית, שבה כאב הילד וצערו הם כאבך שלך.

הביטו בפניה של מריה תמימה זו, בטוהרתה, בזיקוק הכאב בקמטוטים שעל מצחה. נמסתי.   בבת אחת הבזיק בלב, משהו ששנים ידעתי בשכלי, שהפייטה מסוגלת לגעת בכל,  בוודאי בלב כל אשה, בעצם, גם כל גבר, שהיא התגלמות צער ההזדהות, צער חוסר האונים ביחסים שלנו עם ילדינו. היא  היא התגלמות  הצער, צער על הרע הפוקד את ילדינו, את בשרינו, החמלה  וחוסר האונים מול כאב סופיותם חיי ילדינו וחיינו שלנו.
בעצם, לא התגלמות הצער היא, אלא היא הצער עצמו. צער כאבו של הזולת.

אילו יכולתי, הייתי מציבה את הפייטה הזאת מול עיניי ובוכה, כשהיה מתחשק לי.

אגב, pieta באיטלקית, פירושו חמלה, רחמים