ברחוב הירושלמי, יומן מלחמה

 

על הכסא אצל כהן, בית קפה קטן ברחוב ושינגטון פינת המלך דוד, אני צופה בעולם, סרט.

מכוניות בסלוו מושיין, בטח מחפשות חניה, חולפות על רקע קירות בנין, שנבנה על מה שהיה מגרש הכדורגל של ימק"א, משמאל חלונותיו הירוקים של מלון קינג דוויד. 

צל בוקר, בריזה ירושלמית, שיחי בוגונוויליה, אמריקנו, הסלט של כהן, לפעמים, כשאנחנו מרשים לעצמינו, גם הגבינות המשובחות שהוא מייבא, מצליחים להשכיח את המציאות.

העולם עוטה לרגע תקווה וריח  שמרים. מי זוכר, מלחמה, חטופים, ממשלת זדון. 

התפריט  מצומצם. הקליינטים מתי מעט יודעי סוד בדרך כלל קבועים. 

"נתניהו פרסם עקרונות לעסקת חטופים...  סנדל את צוות המשא ומתן", הכותרת בעמוד הראשון של "הארץ" , שמונח על הכסא, מנקה בבת אחת את 

שמשת הכמו-שגרה, מחזירה ליאוש, לאתמול, למחר,  להפגנות בכיכר פריס, ברחוב עזה. שוב אותן הצעקות והקריאות והשירים והשריקות, חמש  שנים אני שם צל כמו רבים כמוני, וכלום, מהפגנה להפגנה מתעצם היאוש,  מטביע.

פתאום ממול מכונית לבנה מנסה לחנות בשולי המדרכה. הנהג משתדל, דופק קלות את המכונית שלפניו, עוצר לרגע, חוזר אחורנית,  אופס, הוא שוב דופק את המכונית שלפניו. שיעצור, הבן זונה, אני מסננת מתחת לאף, בלי להתכוון. הוא  בשלו, דופק אותה פעם שלישית ורביעית. אני חוצה את הכביש, רצה אליו.

"I'm sorry,"

הוא אומר. יוצא מהמכונית, לא נעים לו.

אני עומדת מולו. הוא נוגע בטמבון שדפק לפני רגע, "טוב מה הנזק? אין נזק, זה גומי,"

 הוא אומר, סוף להתנצלות. בתמימותי אני מוסיפה, שזו לא המכונית שלי.

הוא חוזר למכונית, אני חוזרת לארוחת הבוקר שלי אצל כהן.

דקות ספורות אחר כך, כשהוא חולף ברגל על המדרכה על פני השולחן שלנו, הוא מפטיר כלפי בכעס:

"Next time, mind your own business"

ברוכים הבאים לאווירת הרחוב הירושלמי.