לה, עם עצמה

 

אף ששנים חזרה ואמרה, שבבית הזה היא חיה ובבית הזה בנהריה היא תמות, לפני כשנה החברה  שלי עברה לדיור מוגן בתל-אביב. מאז השבר בירך, ההליכה שלה לא משהו והזכרון גם כן לא והילדים לחצו, החליטו שמסוכן לה לחיות לבדה.

זה התחיל עם מנטרות כמו, "לי אף פעם לא משעמם לבד, יש לי את עצמי לעצמי". היתה לה העבודה שלה והיה לה התנ"ך והפסוקים שזכרה בעל פה, שידעה לשבץ  במקומות הנכונים בשיחה. מששיבצה אותם רוותה נחת מעצמה, עד שקראנו לה "הרבנית" או  "פסוקו". ואם לא די באלו, בשעות הערב היו כוס יין אדום ושקדים, שבהם סיימה את היום. לפעמים התמלאה הכוס פעמיים, לפעמים שלוש ולפעמים, מי יודע, אולי אפילו ארבע. מנטרה רדפה מנטרה, פסוק רדף פסוק ואמירה רדפה אמירה, אבל האמירות לא השתנו,  חזרו על עצמן. נושאי השיחה הצטמצמו ככל שהצטמצם הזכרון, עד שאי אפשר היה  עוד  להקשיב לדברים החוזרים ונשנים, כמו שנמאס לפעמים להקשיב ל'למה' של ילדים קטנים, כי לא משנה, איך תסביר ומה תגיד, ה'למה' הבא ימתין ויזנק עליך בסוף המשפט. אבל החברה שלי היתה חכמה דיה כדי לקטוע את השיחה בדיוק לפני שהגעת לשם.

וקודם לכן, כששאלה לשלומי ועניתי וסִפרתי איזה דבר על עצמי, ידעתי שבשיחה הבאה לא ייזכר דבר ממה שספרתי, גם דברים שהיו קשורים לבריאותי או לאיכות חיי. כלום. ככל שהצטמצם הזכרון, התקצרו השיחות והתכווץ העולם, בעצם, לא היה עוד על מה לדבר. לאט, לאט, מעטו השיחות. היא לא זכרה לטלפן, אולי זכרה ולא רצתה, הבל הבלים, על מה כבר היה לדבר. אבל פעם, לפני זמן רב, היה על מה לדבר והיה על מה לצחוק ועל מה להתפקע מצחוק והיו גברים והיה יין. אם כי החברה שלי תמיד העדיפה יין על פני גברים.

אני מסתכלת בתמונה שתולה בחדר העבודה שלי. זקן צפוד, מצומצם בכסאו כמעט בקברו, סיפור כשלעצמו.

באחד מטיולי באזור המעיינות של שלזיה התחתונה, אולי זה היה דווקא בקרפטים הפולניים, מי זוכר. אני כן זוכרת, ששם המלון היה "מוצרט". למה מוצרט ולא שופן, שעל שמו קרויים בלי סוף אתרים ובתי מלון בפולין, אין לי מושג. לא הזמנו בית מלון מראש. היינו הרפתקנים ובטוחים בעצמינו,  סמכנו על המקרה והמזל.

החשיך. אחרי חיפושים ממושכים בכמה כפרים בסביבה, ואחרי שנעלו לנו את הגשר על הנהר לפני שחצינו אותו, נאלצנו להאריך את הדרך, לנסוע סביב סביב, וייז, ג'י.פי.אס ועוד כאלו לא היו עדיין וחלק מהכפרים לא היו מסומנים על המפה. כשהגענו ל"מוצרט" בשעת לילה מאוחרת, ופקיד מנומנם אישר, שיש לו חדר פנוי, לא בדקנו בציציותיו. שמחנו  במקלחת, שמחנו בחדר. בבוקר הופתענו מיופיו של המלון הקטן, נחבא בירוק השופע סביב ומהמעיין, שהמים פכפכו בו בחצר, נעמו לאוזניים ולנשמה.

עוד קודם, לפני שיצאנו לחצר לראות את היופי בחוץ, עברנו בפרוזדור שעל קירותיו, צבועים ירוק כהה ועמוק, נתלו הציורים של צייר צ'כי, שלא שמעתי את שמו. "למוצרט" חזרנו לפנות ערב ואני הייתי נחושה לקנות את שני הציורים שאליהם נדבקו עיני בבוקר.

בקבלה לא הבינו מה אני מבקשת, הציורים לא למכירה, בטח לא לפני תום התערוכה. התעקשתי לדבר עם בעל בית המלון.

אנחנו נוסעים מפה מחר בבוקר, ניסיתי, כמה יעלו לי שני הציורים, אחד כחול של זקן צפוד והאחר בהיר, רוכב אופנוע בקסדה בצבעים כתומים, אדמדמים, רכים, ציור מים גדול, ושוב, כמה יעלה לי , אם יורידו אותם בשבילי מהקיר היום.

באותה תקופה לא שקלו את המזוודות ואפשר היה להעמיס בהן כל טוב או לסחוב לגוף המטוס כל מה שבא לך, בידיים, ברגליים ועל הכתפיים. גם בדיקות הבטחון או שלא היו כלל או שלא ממש בדקו בציציות כמו שבודקים היום. נוסע היה מלך.

"לא, אי אפשר, " נעניתי. כשגברו הפצרותי, התרכך הקול שדבר איתי.

"אז 50 דולר לתמונה, 100 לשתיים."

אז בפולין, 100 דולר  היו הון עתק, אולי כמו כל עלות הטיול שלנו.

"אקנה אותן,"  לא הססתי.

בקבלה של "מוצרט" לא היו חומרי אריזה.  ארזתי את הציורים בקרטון גלילי בסניף דואר מקומי וסחבתי אותן איתי. שתי התמונות תלו שנים בחדר העבודה שלי.

יום אחד, כשהחברה שלי התארחה בביתי וכטוב ליבינו ביין, פתחה החברה שלי ככה: "את יודעת, שאחרי שאמות, בקשתי מהילדים שימכרו את כל תכולת הבית במכירת גראג', ושיחלקו יין לקונים. אם יש משהו שאַת רוצה קודם, תגידי עכשיו ותהיה לך זכות ראשונים, אבל אם תמותי לפניי, את התמונה הזאת, היא הצביעה על רוכב האופנוע, אני רוצה בשבילי."

כבר הייתי קצת מבושמת, ניגשתי לתמונה, שאלתי "לזאת אַת מתכוונת?" הורדתי אותה מהקיר. "קחי, אל תחכי עד שאמות".

שנים דהר רוכב האופנוע בקסדה הוורדרדה על אחד הקירות בביתה של החברה שלי בנהריה. אין לי מושג אם דהר או זחל לצידה עד לדיור המוגן בתל אביב, עדיין לא בקרתי אותה שם. כשאבקר ולא אראה אותה על הקירות, אשאל עליה את החברה שלי. לא בטוח שתדע לענות לי.

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה