100 ימים, הזדהרות גדולה של הגוף – יומן מלחמה
(22.12.23-14.1.24)
שנת 2024 באה, שנת 2023 חלפה ולא כלו המים, לא כלו קללותיה, 100 ימים הם איתנו, צמוד, צמוד.
ב-10.1.23 נהרגו 9 חיילים, 6 מהם בתאונה, למחרת הגעתי להר הרצל, 30 למותו של סרן אליה יאנובסקי, הנכד של החברה שלי. שתי שורות קברים טריים נוספו מאז בחלקה 18א. החזן קרא פרקי תהילים. הרגשתי את מאמציו, כשניסה לשוא לצבוע את קולו, קריאתו נותרה מונוטונית, מה הפלא, כמה אפשר.
פסטורליה - הר הרצל
באל מלא רחמים נצבע קולו בגוונים דרמתיים ומרגשים. אני הצלחתי ליבב סוף-סוף, דווקא בתום הטקס, בזמן שירת התקווה. אם הייתם אומרים לי לפני חצי שנה, שאבכה בעת שירת התקווה, הייתי מכחישה.
מפקדו של סרן אליה יאנובסקי ספד לו, הגיע לטקס פצוע על כסא גלגלים. אמר
שאליה היה לו כאח צעיר. צעיר, צעיר אבל גילה אחריות עד אין סוף, תמיד נכון, כמו
במיתוסים על הנופלים, שעליהם גדלנו .
"נו, בשביל מה, בשביל מה," קוננה החברה שלי על הנכד המת. נכדה האחר, אחיו של סרן אליה יאנובסקי, גם הוא קצין, קרא מיומן אחיו המת. לאליה היה אידיאל, הוא רצה להיות האידיאל. למרות דלקת הריאות החליט להמשיך להילחם, הרי הוא לא לעצמו, הוא לפקודיו. דוגמא.
"נו בשביל מה, אסתי, בשביל מה, בשביל אדמה," קוננה סבתו,
הפשילה שרוול, הראתה את הקעקוע הטרי על זרועה, "מעשים ולא מילים", המוטו
של אליה.
כך, ביקור חוזר ונשנה אצל אופטומטריסט בגלל עדשות משקפיים שמסרבות להתאים, נכון יותר המתנה לביקור, הפכו לגילוי, שמשכיח לזמן מה את המתרחש מסביב, צמוד צמוד. ברחוב יפו 4, בירושלים, בבניין אפוף פיח ושגרה, אף אחד לא מרים את המבט לראותו, צדו עיני שלט: בית אורי צבי, תרבות פועמת בירושלים.
לא לזכותי ייאמר, אבל כמעט ארבעים שנה אני מתגוררת בירושלים, אבל את פעימות
התרבות של בית אורי צבי, לא שמעתי, לא ידעתי על קיומו.
על הקירות הלבנים של גרם המדרגות, מצד ימין ומצד שמאל, שתי שורות משיריו של אצ"ג, שחור על גבי לבן. מתחת לכל מדרגה שורה כתובה, הפעם לבן על שחור.
בקומה השנייה, בדירה מימין, דלת זכוכית ועליה כתובות מלמעלה למטה: "גאולה,
הגלריה לאמנות ישראלית ע"ש גאולה כהן", מסתבר שבית אצ"ג הוקם על ידי
גאולה כהן והגלריה קרויה על שמה; "יהי,
כתב עת פואטי - פוליטי"; "ליבוי - תכנית האצה לאמנים"; "רצוא – פסטיבל קולנוע." על הקיר השמאלי: "בית אורי צבי". בבית הזה
נערכים גם ערבים
ספרותיים ומתקיימות תערוכות. הרבה כובעים לדירה אחת. האמנותי מעורב היטב בפוליטי, שאיתו אינני מזדהה.
על מדפי ראווה בכניסה נח המבט על כתב העת "אלבאטראס" ביידיש ומיד נשלחו אליו הידיים, אלבאטראס, כתב העת לספרות וגרפיקה חדשות, נפתח. אלבאטראס יצא בשנת 1923 בברלין ועורכו היה אורי צבי גרינברג. כתב עת מודרני במראהו וחדשני בתכניו. תענוג לעלעל בו.
בפנים, מדפי ספרים ופינת קריאה מזמינה. על המדפים בין השאר ובעיקר בשבילי כל כתבי אורי צבי גרינברג. 21 כרכים מהודרים עם הטבעת זהב, כרכים א'-י"ג שירה, כרך י"ד רישומים, כרכים ט"ו-י"ט מסות ומאמרים וכרכים כ'-כ"א שירתו של אצ"ג ביידיש ותרגומה לעברית
הזמנה לקריאה
- לא רק לאופטומטריסט, גם לקולונוסקופיה, צריך להגיע. ענייני התחת, סליחה על הבוטות, משכיחים גם הם את הצמוד, צמוד. כך אנחנו, הגוף קודם לכל צמוד. אחרי שאני שואלת למקור השם, וְלָדָה האחות, מסבירה לי, שוְלָדָה זה שלטון. שלטון, אני תמהה ומגלגלת את המילה על לשוני מחפשת מקבילות, כמו wladza בפולנית
"שתדעי לך, ולדיסלבה, אני אומרת, את שליטה מהוללת, זה הפירוש של השם שלך," והיא מחייכת אלי, נדמה לי שהזדקפה.
הלוואי שהיו שכמותה בשלטון, אבל ביבי עדיין ראש ממשלה.
מקסים ומרגש כרגיל. ושוב מחמאות על היכולת לראות ולחקור וללמוד ולהינות מכל כך הרבה דברים "קטנים" שמסבינו ורוב הזמן אנו מפספסיםאותם ואת הערך המוסף לחיינו .....
השבמחקתודה רבה על התגובה המחמיאה ועל העידוד. אסתי
מחקמרגש, מציאות כואבת,
השבמחקתודה רבה, אסתי
מחקעצוב ונפלא
השבמחקשמחה שקראת, אולו
השבמחק