יומן מלחמה 2 -31/10/23
- ב- 7.10.73 , ביום הכיפורים, ירדתי בריצה מקומה רביעית בחולון למקלט, בני התינוק היה בזרועותיי.
ב- 7.10.23
בשמחת תורה, ירדתי בריצה מקומה שלישית בירושלים למקלט, לצידי רץ בני, נושא בזרועותיו
את נכדי התינוק.
50 שנה בין
שתי הירידות והאחרונה עמוקה ואיומה שבעתיים
- בחמש מתחיל
להחשיך. שעון חורף. עד כה לא הצלחתי להוציא את עצמי החוצה בערבים.
- אין תיירים
בירושלים, לא תיירי חו"ל ולא תיירים מהארץ. אנחנו תלויים בתיירות.
בקושי הרמנו
ראש מהקורונה. ושוב הגלריה סגורה
- אני נפגשת
עם מנכ"ל החברה שמשכירה לנו את הסטודיו, מבקשת גרייס לפחות עד סוף השנה . מאז
ה-7.10.23 אין הכנסות. ההוצאות נותרו כשהיו. עם בתי המלון גם כן צריך להתמקח, שיורידו
את דמי השכירות על חלונות הראווה. כך גם עם בעלי הבית של הגלריה. לפי התנהלות
הממשלה, ממנה לא תבוא הישועה. "איש לאהליו ישראל"
- אחרי
שבועיים של הפוגה, שתי אזעקות היו אתמול במרכז ירושלים. לא שמעתי אותן.
- הגן של
נכדי בן השלוש, לא ממוגן. מורחים את ההורים שיש חדר פנימי בלי חלונות, עם קירות
עבים. רוב ההורים בולעים את הצפרדע, לא בודקים בציציות המיגון, ובלבד שיוכלו לחזור
לשגרה ולעבודה. בני מתקומם. לשוא, כלתי מיישרת קו עם מנהל הגן. ההורים מממנים
מכיסם שומר מזוין
- העוזרת
שלי, במקום לעבוד אחת לשבוע, תגיע אחת לשבועיים. הנכד הזאטוט שלה לא חזר עדיין
לגן, היא שומרת עליו. יותר מטלות משק בית יוטלו עלי. מילא, הדירה תהיה נקייה פחות,
אבל יהיה לי בוקר נוסף לעצמי. לא אחת, בימים שהיא מגיעה, אני נגררת להיות עוזרת לעוזרת
- חם. החזאים
מבטיחים גשם. הגשם נשאר הבטחה
- החברות
הקרובות שלי מחו"ל לא מתקשרות, מסתפקות
בווטסאפים. דווקא החברות הרחוקות, הפולניות, התקשרו. אחת מהן עדיין על מצפוני, לא
חזרתי אליה אני עייפה מלהסביר
- בקפה
בירמה, אופ עמק רפאים, בעל שיבה ניגן אתמול באקורדיון שירי מולדת נוגים. "כמו
בפריז", אמר הבן שלי, "אילולא החרא שמתרחש סביבינו".
כן, לא,
גמגמתי, גם פריז כבר לא פריז.
אני לא מי שהייתי, גם המדינה לא-
-
- טיילת שרובר, פיסת הנוף שלי, נחמתי במרחק 100 מ'
מהבית, כבר חודש לא יצאתי אליה, לא ראיתי את הירוק, את ההרים
-
- חנה, החברה הערבייה שלי מאבו תור, השאירה מסר, רצתה
להיפגש. אני מתמהמהת, נבוכה. לא נפגשנו.
- - קו 124, אחד מהאוטובוסים, שעובר בדרך חברון ובדרך כלל מלא נוסעים ערבים מכפרי הסביבה, עצר בתחנה. שלושה גברים עלו עליו. רציתי לעלות עליו גם כן, (לפעמים אני עולה על האוטובוסים הערביים) אבל מצאתי לי תירוץ, לא הייתי בטוחה, שהוא ממשיך בנסיעתו ישר על רחוב דרך חברון. שאלתי על כך את אחרון העולים.
- "לא יודע", ענה לי נבוך ושאל את מי שלפניו.
- "לא", פסק הנשאל.
- אף שאיכשהו לא השתכנעתי מה"לא" שלו , לא העזתי לעלות על אוטובוס 124, במקומו עליתי על אוטובוס 75 , שהגיע אחריו. ממקום מושבי באוטובוס 75, עקבתי בעיני אחרי המסלול של אוטובוס 124, שנסע לפנינו על דרך חברון.
- התעו אותי, כי לא רצו צרות. עדיף, שיהודיה לא תיסע עכשיו באוטובוס שרובו נוסעים ערבים. הסכמתי איתם, הוקל לי
- אף על פי שקיבוץ יראון הצפוני פוּנה
מחבריו, איה חברתי, נשארה. ילדיה ונכדיה פונו.
"אני
לא מפחדת, מישהו צריך לטפל בבעלי החיים".
עד כה היא
בביתה עם הכלב הזקן שלה, עם הכלב של בנה ועם שלושת החתולים
- נפתלי,
ידיד וותיק, שרד כילד את קינדר בלוק 66 באושוויץ, נכדתו, בעלה ונינו התינוק, נטע,
שרדו את הפרעות בכפר עזה. מתאים לו להיקרא נטע, לשורד בן השנה
- ביבי עדיין ראש ממשלה
מקסים כרגיל
השבמחקתודה רבה, יקירי, כל פעם יש פה הפתעות בבלוג הזה. פתאום אינני מצליחה להגיב בשמי, אלא כאנונימית. מילא. באבא יאגה
מחקאני לא מה שהייתי. גם ישראל לא... לא זוכר הרגשה כזו במחחמות ישראל הקודמות... פתאום אנחנו מבינים כמהשברירי העולם שבנינו לעצמנו..
השבמחקממש כך. תודה רבה, באבא יאגה
מחקתמונה גדולה שבנויה מפאזל של אירועים. מרגש.
מחקתודה רבה, יפה כתבת. רק על עצמי לספר ידעתי
מחק