יומן מלחמה 1

 

28.10.23

 

-       פנים של נרצחים, חטופים, מפונים, פעילי שלום, שצילומיהם מודפסים בעיתונים, מוקרנים על מסך הטלוויזיה או על צג הסמרטפון שלי – מאיפה אני מכירה אותם?

 

-       סוף סוף, אחרי שלושה שבועות אני מסוגלת להעלות על הכתב מלים הקשורות לאסון 7.10.23, השבת השחורה

 

-       שלשום, אצל האופטומטריסט פגשתי את שפרה, אשה צעירה מבני, פליטה משדרות, נמצאת במלון ליאונרדו בירושלים. ברחה מהבית בלי לקחת משקפיים

 

-       הרחובות במרכז ירושלים כמעט ריקים מאדם

 

-       במרכז העיר רוב החנויות סגורות, על חלקן שלט "להשכרה", על אחרות אין שלט, אין הסבר

 

-       מי שחולפים על פניי ברחוב, עצובים. עיניהם אדומות כמו עיניו של קושמרו בטלוויזיה, אני לא בטוחה, אם בכו זה עתה, אם הם בוכים ברגע זה או אולי יבכו עוד רגע

 

-       עייפות. אני מתעצלת להכין לעצמי ארוחת בוקר. במקום להתפנק, תודי לאלוהים שיש לך מצרכים לארוחת בוקר, אני גוערת בעצמי. ייסורי המצפון לא גורמים לי להזדרז ולהכין את הארוחה. מסעדה, מציעה לי העצלה בתוכי. המסעדות סגורות, המסעדות סגורות, מציפה אותי התשובה. קינג דוויד, בית מלון אחר, היא מתעקשת. לא יגישו לך שם ארוחת בוקר, בתי המלון מלאים בפליטים מהדרום ומהצפון. לא מתחשק לי לאכול

 

-       צהרי היום. סוף אוקטובר. חם כאילו הקיץ לא חלף. חלונות הראווה ברחוב ריבלין מסורגים או מוגפים, הכל סגור ומסוגר, חוץ ממרקייה, שאל שולחנה בחוץ מסיבים ארבעה, שתי צעירות ושני חובשי כיפה צעירים. אני מציצה פנימה מבעד לאחד הסורגים של FOZ (Friends of Zion Museum ). מבעד לזכוכית, אני מצלמת שולחן ארוך, ערוך לארוחת צהריים. אנשים סביבו. הארוחה טרם התחילה. פליטים? שמעתי שFOZ - נרתם לארגן פעילויות עזרה לפליטים ולמפונים. יפה מצידם, אני כמעט מחמיאה להם ונזכרת, שכל אסון שלנו מקרב אותם אל האפוקליפסה הנוצרית המשיחית המיוחלת, מלחמת גוג ומגוג, שאליה הם נושאים עיניים, כמו שהסבירה לי פעם אחת מקהילתן. מה קורה לי, אבדתי אימון בכוונותיהם הטובות של בני האדם. מישהו מבפנים מקיש באצבעותיו על השמשה. עוד מישהי מצטרפת אליו, בחיוך מסמנת בידיה סירוב. הראשון פותח את החלון, "בבקשה לא לצלם," הוא מבקש

 

-       אתמול חגגנו יום הולדת לנכד שלי. הוא נולד לפני שלוש שנים בזמן הקורונה. היה שמח והיה עצוב. לפני חמישים שנה רצתי, תינוק בזרועותי, מקומה רביעית בבנין בחולון למקלט. לפני שלושה שבועות רצתי, לצידי בני (התינוק של אז) ובזרועותיו נכדי מקומה שלישית בבנין בירושלים למקלט.

 

-       יעקב סיפר לי: "ניתקתי את היחסים עם נחי, אפילו חסמתי אותו בפייסבוק, לא מסוגל לשמוע יותר את החרא שלו על החמאס, הוא מצדיק אותם. אַת יודעת שהיינו חברים מהצבא."  אני יודעת, עצוב לי

 

-       לפני שבועיים התנדבתי לחמ"ל הירושלמי, לעשות בייביסיטר לילדים של מפונים (בתי הספר ומוסדות החינוך היו סגורים עדיין, אף שלהם זה לא רלוונטי, אם הם סגורים או פתוחים, הם הרי נעקרו מבתיהם ומהמסגרות הקבועות). לכל דרישה  שהתפרסמה, הגבתי מיד בחיוב והוספתי את מספר הטלפון שלי. אחרי שבועיים סוף סוף מישהו הגיב. במענה לשאלתו, ספרתי  לו על גילי. יותר לא שמעתי ממנו.

 

-       השוק של חביביאן, שוק הירקות האורגניים, חזר לפעול ביום שישי האחרון. חסרו עגבניות, מלפפונים, חסה ושום. הדוכנים איבדו מהשפע הצבעוני, לא חייכו, בלטו קרחות של אֵין, כאילו נחטפה הסחורה לפני בואי. "טוב, מלחמה," ניחמה אותי אחת הקונות

 

-       יומני עמנואל רינגנבלום, הרבה שנים לא צצו בזכרוני. ואם נחוסל, אני מהססת ובכל זאת המלים נכתבות. ערכה של כתיבת יומן עולה בעיניי.

-    ביבי עדיין בשלטון

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה