ביום השחור

 

ביום שני השחור, 24.7.23 , ו' באב תשפ"ג, בירושלים, היום שבו בטלו בחוק את עילת הסבירות, והממשלה מיום זה והלאה נתנה לעצמה רשות להשתגע ולפעול בניגוד לסביר, בלי שתיעצר, הגעתי להפגנה לפני שידענו על החלטת הממשלה. ירדנו, בילי ואני, מהאוטובוס ברחוב קינג ג'ורג  ומשם, למרות החום הכבד, הלכנו ברגל ברחוב בצלאל לכיוון  במת ההפגנה בכיכר אגרנט.

רחוב בצלאל היה כמעט ריק מאנשים. שניים תקפו את חושינו מיד עם הירידה  מהאוטובוס, סרחון נורא וכתובת על קיר  גדר: "מוות לסמלנים".

לא רע בתור סיפתח.

ממש לידינו, בצד המדרכה כלב עצר ועשה את צרכיו. "יש לו שלשול," חייך אלינו בעליו כמתנצל. היינו בטוחות שמקור הסרחון הוא צואת הכלב. אבל גם אחרי שהתרחקנו קצת מהחרא, הסרחון לא פסק, להיפך, נדמה היה לנו שהוא גבר. כל כמה שניות בדקנו את סוליות הנעליים, שמא דבקה בהן צואת הכלב. ליתר בטחון בדקתי גם את בגדי, אולי ניתזה עליהם צואה. כלום. סרחון סמלי, צחקנו. ככל שהתקרבנו לכיכר אגרנט, הסרחון הנורא רק הלך וגבר. גם החום כך, מהר מאד שניהם השתלטו על החושים והשכיחו את הכתובת שעל הקיר. טוב שצילמתי אותה, אחרת מישהו היה משכנע אותי, שהמצאתי אותה. במחשבה שנייה, היום, ימי הבינה המלאכותית, עדיין מישהו יכול לומר לי, שלא היה ולא נברא.

ככל שהתקרבנו לגשר המוביל לבית המשפט, כך גדל זרם המפגינים, חלקם הלך לקראתנו. מתחת לגשר נודע לנו, שהממשלה העבירה את החוק הנלוז, אבל כבר קודם לכן, אפשר היה לקרוא זאת על פני האנשים. היו מפגינים שקפאו במקומם, התפזרו לכיוונים שונים, אחרים צעדו לבמה, היו שהרעישו בזמבורות, כרזו, שרקו במשרוקיות, שרו, היו שכרעו על הארץ בשלוליות המים והסרחון, קיפלו וגלגלו דגלים. פה ושם ראינו דמעות, כדי להצטנן שפכו על עצמם בקבוקי מים. פתאום ריווחו שורות, פינו מקום לטור של שוטרים\פרשים. באוהל הפיקוד  של המחאה אנשים הסתובבו כמו סהרוריים. חלקם נח על הכיסאות שעמדו שם, אחרים אכלו, שתו, שוחחו, ישבו על הגדר, מישהו הביא פיצה, קפה, הטעינו טלפונים, החום והסרחון התערבבו זה בזה. הירח, סהר חֲסֵר, החוויר, מבולבל כמוהם, למרות החום, לא ידע מה הלאה ולא ניחֵם.

אחרי מנוחה קצרה, בילי הציעה שנלך למאהל בגן סאקר. כתתנו רגלינו לראות מה קורה שם. היו כמה שולחנות עם חמגשיות כמעט ריקות, ערימות אין סוף של בקבוקי מים, מעט אוהלים מקופלים. רובם עמד עדיין. חלק מהם היו ריקים.

חוץ מהאח הגדול, אם יש כמה זוגות עיניים של עב"מים, שהסתכלו עלינו מלמעלה ואם חשיבתם  דומה לזו שלנו, וודאי נראינו להם  כנמלים, שמישהו שם מקלות בין שורותיהם, בלבל את כיוון צעידתם. מי שהסתכלו מלמעלה ודאי ראו על פני האנשים את אובדן הכיוון. "ועכשיו מה?" קראו על מצחיהם.

קבוצה של צועדים שרה שירי מולדת , או אם תרצו, שירים של תנועות נוער. מישהו התחיל לפרוט על פסנתר ציבורי, שעומד קבוע בגן סאקר, שיר של הביטלס, אחר הוציא גיטרה וצרף אליה גם את קולו, אנשים התגודדו סביב הפסנתר, הצטרפו לשירה. עמדו, ישבו על הקרקע, על הדשא המרוט, על האבנים. 'סוף' תפס טרמפ  על הבריזה הירושלמית, נשב איתה.

"מה עכשיו?" שאלנו כמה חבר'ה על הדשא. בתשובה משכו בכתפיים. לא ידעו, "מקפלים את המאהל," סיכמו, "אבל לא תהיה פה דיקטטורה."

"בני כמה אתם?" שאלה בילי.

"אחרי צבא," ענו. "חבל שהתגייסנו, אתן בטח לא הייתם בצבא, נכון?"

לא דווקא, שרתנו, בילי היתה בנח"ל, אני בפיקוד מרכז במלחמת ששת הימים.

"ואוו,"  התפעל אחד, כאילו גילה שהסבתא רבא של אימא שלו, שרתה בצבא, לא נולדה סבתא, "ואתן באות להפגנות?"

"לתמוך בכם," אמרנו יחד, בקשנו שלא יתייאשו, שלא יפסיקו להפגין.

הבטיחו.

ככל שהעמקנו לתוך גן סאקר, כך בהדרגה פג הסרחון. במקומו אפילו הגיע לנחיריים  ריח צינגלה רענן, אבל לא נשא תקווה. The party is over , אמרו פני הנותרים . העור הצרוב, העייפות של מי שצעדו  ימים בחום הנורא שדרו תעיה, בלבול, ושברון לב.

מה עכשיו?

הזדרזנו לחצות את הצומת, בעוד חמש דקות יאספו אותנו מרחוב דיסקין, אולי הנסיעה הביתה  תשכיח מעט את המועקה.

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה