לֵבבִוּק או בן דמותו של רובי

 

יום שישי היום. יצאתי עם בן דמותו של רובי להצגה או לסרט. 

אנחנו ממשיכים כרגיל עם "יקרה", "בובוש", "מותק" וכו', אבל הלב ריק.

לא בגלל שאני לא רוצה. אני רוצה, שהלב שלי ושלו יהיו מלאים באהבה, שופעים אהבה, שהאהבה תתפח בנו כמו שמרים, שתעלה על גדותינו, אהבה שתשקף את מלות החיבה בפיו, שאני מנסה לחקות, אבל הלך עלינו. האהבה האחרונה שכל-כך רציתי שתהיה, איננה.

אולי בגלל הטורח שכרוך באהבה, אולי בגלל יגיעת הגוף, שכאוב מדי לרטטים חדשים.

אולי כך היה איתי תמיד, כשהגיע לאהבות.

בכל אופן, אני חוזרת לנסיעה עם בן דמותו של רובי, לא ממש איתו. לא, אנחנו לא נוסעים, אלא חוזרים ברגל מהצגה, אמרתי, שבקרנו בה.

הסביבה עירונית, תל אביב, אולי ירושלים, אין לי סימנים לזהות, אבל הנוף הפנימי חלול.

אנחנו מתיישבים ליד שולחן בחוץ. כפי הנראה, בבית קפה.

יושבים שם עוברי אורח, שמרשים לעצמם לא להזמין דבר. גם תיירים ממכסיקו יושבים שם.

אני מתיישבת, הוא גם כן מתיישב, אבל רחוק ממני, שום שיחה אינטימית לא תיתכן בינינו. גם כך, זו בסך הכל הפגישה השלישית שלנו, פנים מול פנים. קודם ברברנו הרבה בטלפון.

הוא גר בתל-אביב, אני בירושלים, פייסבוק, שרוצה להיות לֵבבִוּק, חבר בינינו.

אחרי שהגיע אלי לירושלים, השיחה זרמה כאילו נולדנו באותה שנה, באותו בית החולים, במיטות סמוכות, באותו חודש, באותו יום, כאילו הכרנו מלידה.

עכשיו ליד השולחן, אחרי ההצגה, אני מנסה להרחיק את עוברי האורח, שהצטרפו באקראי לשולחן שלנו, נותנת לבן דמותו של רובי סימנים, שיקרב, אבל אין לי שום בטחון, שהוא קולט את הסימנים.

הוא זקן כמוני. אולי איננו רואה, אולי איננו שומע, אולי הוא רואה ושומע, אבל גופו אינו מגיב ואולי גופו מגיב ואני לא קוראת את התגובות.

בגלל הכאב, אבדתי את יכולת הקשר, את יכולת הפענוח. בלאו הכי לא יצא מזה שום דבר. אולי הכל בגלל התיירים ממכסיקו, לא זו בלבד שלא התרחקו מהשולחן שלנו, אלא להיפך, הצטופפו סביבנו, הרחיקו אותנו זה מזו.

מי מכוון אותם, אנחנו?  האם הם שליחים שלנו, מבצעי הכוונות, האם הם מבינים טוב מאתנו עד כמה אנחנו רחוקים, יודעים לאמוד את המרחק טוב יותר מאתנו. אולי הם דבקים באמת. חס וחלילה, שיהיה פה זיוף.

אני קמה מהשולחן, מבקשת מאיזו גברת זקנה להחליף איתי מקום, להתקרב קצת לבן דמותו של רובי, ליצור מרחב שיאפשר שיחה, קשר עין.

בן דמותו של רובי מדבר כמו אוטומט, אומר את מה שאני מרגישה, מצטער על כך.

עד כמה הוא משקף את הצער שלי, שהיה שם בהתחלה לפני שהכל התחיל, לפני שדברנו, לפני שנפגשנו, לפני שנולדנו, צער האֵין והלא יהיה, צער התשוקה שיודעת את הרעב, שיישאר, שיודע את האכזבה, חסרון האהבה, אפסותה, מיכניוּתה, בוביוּתה.

הנה אוטובוס.

אף שהאוטובוס מיועד ליוצאי משרד הבטחון והצבא, בן דמותו של רובי עולה עליו. האוטובוס מתרחק.

אני תוהה, אם היד השעירה, הנגלית מבעד לחלון ומנפנפת לפרידה היא היד שלו, של בן דמותו של רובי.

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה