Vera Plus

חִיששנו, שתינו, אורות העיר העתיקה ניבטו אלינו ממול, ניצנצו ממרחק. מיכל ודאי ראתה אותם כגחליליות, אבל בעיני התלכדו האורות למשטח אור צבעוני, רצועה מנצנצת ומסנוורת. 

המשקפיים, שהזמנתי לפי הרצפט החדש, ועדיין לא הגיעו, היו צריכים לענות בדיוק על הבעיה הזאת בראייה המידרדרת שלי. 

זה היה הניסיון השני שלי להחליף עדשות משקפיים.

"צריך להוריד את המספר, אבל במקביל להעלות את הצילינדר," אמר האופטומטריסט ועשה. אבל הניסיון הראשון כשל.

האורות הוסיפו וסינוורו אותי. בנהיגה קראתי את השלטים רק כשהתקרבתי אליהם למרחק של כשלושה מטרים. כעסתי על האופטומטריסט, כעסתי על ההבטחה שלא קויימה, קיוויתי שזוג העדשות החדש שהוזמן  יהיה מוצלח מקודמו.

השעה היתה עשר בערב. על מרפסת "פיל בית" ישבו חוץ ממני וממיכל עוד ארבעה: סובחי, שעל הבר וחברו וזוג שלא הכרתי.

היה קיץ, בין התקפת קורונה אחת לאחרת, הפעם זה היה הווריאנט הבריטי, אולי ההודי, אני נוטה לשכוח את הסדר.

היה ערב אוגוסט ירושלמי. אחרי יום חם במיוחד, הרוח, שהצילה אותי תמיד ממלתעות חום היום, הבדילה בין יום וערבו וציננה מהלהט, נשבה.

הבר, ממוקם על גבעת אבו תור, לא היה פתוח ברציפות, כך שאי אפשר היה לדעת מראש, אם יהיה סגור או פתוח.

 הצלחנו.

כמה טוב שנזכרתי בבר המבודד והשקט הזה, כשהעיר, מלאה בבאי פסטיבלים ומכוניות, היתה צפופה ומפוקקת כל כך. בכל מקום שהלכת, התחככת עם מישהו. בכל בתי הקפה אי אפשר היה למצוא שולחן פנוי, שלא לדבר על שולחן, שאפשר היה להסב אליו ולשוחח, בלי לאמץ את מיתרי הקול בגלל המוזיקה שהחרישה אוזניים ובגלל ההמולה, שהרעידה את האוויר החם.

מיכל לגמה את היין האדום שלה לאט.

אני הזמנתי ג'ין וקולה. המשקה היה מתוק מדי. כמה  פרוסות לימון וקוביות קרח הפכו אותו לנסבל. 

את מיכל הכרתי שנים, היא הגיחה פתאום בסטודיו, כשהיתה סטודנטית צעירה בבצלאל.

"מהרגע שפגשתי אותך, ידעתי שנהיה חברות," אמרה לי. לאט-לאט, ככל שארכה החברות, התוודעתי לתכונותיה. "תכונות של מכשפה", קראתי להן.

בחוש שישי או שביעי, לא הבנתי בזה הרבה, היא ידעה לנבא את רגע מותם של אנשים שהכירה, גם כשהיו רחוקים ממנה, אפילו אם חיו בעיר או במדינה אחרת.

"אני לא יודעת, אבל יש לי את זה," אמרה. לא קנאתי בה.

מיכל דיברה על אבא שלה, שנפטר לפני שנתיים בג'נבה, אחרי שלוש שנות מחלה ואלמנות. בשנים האחרונות מיכל, בת יחידה, הקדישה הרבה מזמנה לטפל בהורים, שהזקינו. כיוון שגרו בג'נבה, היא טסה לשם לעיתים קרובות.

היכרתי את הוריה. 

יעקב ודורה, הוא צבר, יליד נחלאות בירושלים, ממוצא תימני, והיא ילידת ג'נבה, בת למשפחה פולנית, שהגיעה לשוויץ לפני מלחמת העולם השנייה. אביה של דורה היה ראש הסוכנות היהודית בג'נבה. בזמן המלחמה זייף מסמכים וכך הציל משפחות יהודיות. 

הם היו נגטיב ופוזיטיב, הוא שחום והיא יפיפייה בהירת עור ושיער, אותלו ודסדמונה. אין לי מושג, לא שאלתי את מיכל, אם מִילאו את תפקידיהם על הבמה. הם נפגשו בבית הספר האופראי ברומא, למדו לשיר.

בחיי היום יום, גם בשנים האחרונות לחייה, דורה התנהלה כמו על הבמה. אני זוכרת אותה ביום הולדתה השבעים, לבושה בשמלת טפטה ירוקה, ענודה תליון ארוך ודרמטי, שרה אריה ממדאם בטרפליי. לעומת זאת, את קולו העמוק של יעקב שמעתי לראשונה ביוטיוב אחרי מותו. מיכל מצאה אותו באתר של שירי ארץ ישראל.

דורה נפטרה בג'נבה שלוש שנים לפני יעקב. 

"קטעים היו איתו," אמרה מיכל, "הוא באמת היה דפוק, אי אפשר היה איתו. אחרי שאישפזו אותו, שלח אותי הביתה להביא לו תחתונים ועוד כל מיני דברים. איזה תחתונים היו לו. קרועים!

מה, הבן אדם לא יכול היה לקנות לעצמו תחתונים. זרקתי את הכל, קניתי תחתונים חדשים והבאתי לו לבית-החולים. מה הוא אומר לי, בשביל מה קנית, יש לי תחתונים. אבל זה מילא," המשיכה, לרגע נסוגה. נבהלה, שמא חטאה לו בדבריה.

"אמרתי שהיה קמצן, זה נכון, אבל מצד שני, להגיד שהיה קמצן, זה לגמד אותו. הוא היה טיפוס רב גוני. הייתי צריכה להגיד, שהוא היה חסכן, גם כשלא היה בכך צורך. הוא סחב את זה מהבית, מהילדות של ילד עני בנחלאות.  

"כדי להיחלץ מהעני היה עליו להתאמץ הרבה יותר מאחרים, לא היה פשוט להיות גם עני וגם תימני. אז הוא הצטיין בלימודים, למד מישחק ושירה, סלל לעצמו את הדרך לבית-הספר האופראי ברומא.

"אמא שלי קיבלה את מספר הטלפון שלו משניים, מהורוביץ, אז נגיד בנק ישראל, שהיה חבר של אבא שלה ומהמורה שלה לפיתוח קול. אבל כמו שקיבלה, כך שכחה, בלי להבחין שמדובר באותו טלפון ובאותו בחור. היא היתה קצת מעופפת. אבל מה שהיה צריך לקרות, קרה, הגורל עבד שעות נוספות, בסוף הם נפגשו ברומא בלי עזרת שדכנים.

"אני חושבת שכל ימי חייהם היא לא ידעה ולא חשדה שהוא היה איש שו שו במסווה של איש עסקים.

 "לפני מותה, אמא ביקשה להיקבר בבית הקברות היהודי בג'נבה. זה מה שהיא ביקשה, אבל זה היה צריך לעלות הרבה כסף ואני ידעתי עם מי היה לי עסק.

"לפני ההלוויה אני שואלת אותו, 'תגיד, אבא, סדרת את זה, הכל בסדר?

" 'כן,' הוא עונה לי, 'הכל מסודר.'

"בהלוויה, סמוך לקבר, אני שוב שואלת אותו, אם תשלום הקבורה סודר.

"הכל בסדר, הוא עונה לי.

"אחרי הקבורה, הוא נעלם לי לחצי שעה, אחר כך התברר לי, שהלך למשרדי בית הקברות.

"מה? אני שואלת אותו, כשחזר, והוא חוזר על המנטרה, הכל בסדר, הכל בסדר.

"אני שומעת 'הכל בסדר, הכל בסדר', אבל אַתּ יודעת מה, בלב אני לא מאמינה לו, שהכל בסדר.

"פתאום אני מקבלת טלפון ממשרדי בית הקברות.

"את הבת של דורה וייס ז"ל, כן, אני עונה.

"אַתּ יודעת שבקבר של אמא שלך, קברנו היום גם את

Vera Plus.

"אני פורצת בצחוק אדיר, הוא עשה קומבינה, חסך את דמי הקבורה, קבר אותה בקבר משותף עם Vera Plus!"

מיכל התפקעה מצחוק, מהסיפור שסיפרה, מהיין ואולי מהחשיש. אני נדבקתי.

כל פעם כשחשבתי על ה Plus, גברו פרצי הצחוק שלי על אלו של מיכל, כאילו התחרינו, צחוקו של מי חסר מעצורים יותר. צחקנו כמו שתי תיכוניסטיות, שמראים להן אצבע. בקושי נרגענו. כשלרגע עמדה בינינו שתיקה, אמרתי Plus ושוב געינו בצחוק.

 "האמת, לא איכפת לי. לאמא שלי זו זכות גדולה. יש לה חברה לקבר. הן יכולות לפטפט, היא כל כך אהבה אנשים, תמיד מצאה הזדמנות לשוחח, ואם לא מצאה, יצרה אותה."

"היא מתחברת בקבר, כמו שהתחברה בחיים, אבל הקמצן הזה, סליחה החסכן, וחוץ מזה זה נעלה בעיני, שגם שם בעולם ההוא היא שותפה של מישהי."

מיכל חושבת, שאף אחד מאתנו לא קיים לעצמו. הקיום של כל פרט ביקום תלוי בפרט אחר, וכל אחד הוא חוליה בשרשרת האין סוף.

היא מתכננת ליצור מיצג אמנותי ענק, יש לה כבר רעיון לביצוע.

בינתיים היא מצלמת אנשים מזויות שונות, מכניסה כל דמות לקופסת אור, הבעיה היא רק, איך לחבר את הקופסאות זו לזו במיצג שאורכו צריך  להיות כמה קילומטרים.