חבר שלי שמת מזמן, (יש כבר כמה) אמר לי פעם, שהוא ישן בחתיכות. המשפט הזה דבק בי, הוכפל. 1. השעה היתה חצות וחצי. למחרת הייתי צריכה להשכים קום והשינה למרות מאמצי ללכוד אותה חמקה ותעתעה בי. אכלתי פרוסת עוגה, תפוח, כמה עוגיות חמאה שנותרו בקופסה. הכרתי היטב את הלילות שהתחילו כך. ידעתי, שבלי כדור שינה לא אירדם. התמהמתי עד שעשיתי טובה לעצמי ונטלתי כדור. נגררתי בבית מקיר לקיר ומפינה לפינה. אני מתקשה להיזכר, מתי נכנסתי למיטה. בדרך כלל לוקח לי כחצי שעה מרגע נטילת כדור השינה ועד להירדמות. בחמש בבוקר, כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי לא בחדרי ולא במיטתי, אלא בחדרם של בני ונכדי, החדר שבו הם ישנים כשהם באים לביקור. בשום פנים ואופן לא יכולתי להיזכר ועד רגע זה אינני נזכרת, איך ומתי נכנסתי למיטה לא שלי. בתמונה: מיטה, טולוז לוטרק 2. לא בבית, בבית מלון. גרתי בבית מלון. בית המלון היה בנוי ומרוהט בסגנון מודרני, מינימליסטי לכאורה. מיד אפשר היה לראות, ששפכו הרבה כסף על כל פריט ועוד יותר על השילוב בין הפריטים, כדי שישדר את הלוק הפלצני הנכון, שאפשר יהיה לדרוש תמורתו מחיר גב...
כבר מזמן צריך היה לנקות את חלונות הראווה בבתי המלון. מאז פרוץ המלחמה שנמשכת ונמשכת, הזניחה אותם. מחר, אמרה לעצמה כל יום מחדש, בלאו הכי אין תיירים. האבק נערם על מדפי הזכוכית ועל החפצים המוצגים עליהם. כלי הכסף בחלונות הראווה בארבעה בתי חלון יוקרתיים, שם שכרו את חלונות הראווה, הצהיבו, על חלקם ניכרו כתמי חימצון חומים, אחרים האפירו. כיוון שלא באה לנקות אותם, לא העלתה בדעתה, איזו שכבת אוקסידציה זחלה והשתלטה על פני השטח. היום, כשסוף סוף הגיעה לקינג דוויד ועמדה מול חלון התצוגה, הצטערה שלא הגיעה קודם. אפילו התאורה בתצוגה כהתה. מיד, בקשה מאיש התחזוקה להחליף את שתי הנורות השרופות. משהגיע, וכל ארבע הנורות דלקו שוב, כתמי החמצון בלטו שבעתיים. תמר התחילה עם האבק, אח"כ עטתה את כפפות הגומי להגן על כפות ידיה ומרחה את כלי הכסף בסילבו. מחשבותיה שוטטו. לאט, אחד, אחד חזרו כלי הכסף לברק הישן, זהרו. למרות ההידרדרות בשמיעתה, תמר שמעה היטב קול סמוך אליה, מבקש באנגלית לפתוח לו את הדלת. היא המשיכה בשלה, בטוחה שהמבקש פונה לאיש שירות, העומד ודאי גם הוא בקרבת מקום...
"בין חול לחול", הוא סרט דוקו שעשיתי לאחרונה. בחולון, בין מיגדלי מגורים ורבי קומות מסתתרים עשרה בתים נמוכים (בני שתי קומות וארבע דירות בכל בית), לא, לא מדובר בווילות, אלא ב"שיכון נובי דבור". כל תושבי השיכון היו פליטי שואה, יוצאי העיירה נובי דבור מזובייצקי ( Nowy Dwor Mazowiecki) בפולין, שבה נולד אבי. הקמת השיכון בשנות החמישים היה מופת של עזרה הדדית ונסיון יחיד במינו בארץ ל"העתיק" שרידי קהילה, שרוב יהודיה נרצחו, למקום אחד. עד מלחמת העולם השניה שגשגה בעיירה הפולנית קהילה יהודית. בדצמבר 1942, עם חיסול הגיטו בנובי דבור הפולנית, הובלו יהודי העיירה וסביבתה, 9,000 איש , כולל רוב משפחתו של אבי, לאושוויץ. 400 מיהודי העיירה ניצלו. ביניהם אבי ושניים מאחיו. השיכון קיים עד היום. גרו וגרים בו צאצאים של יוצאי העיירה בפולין (דור2, 3, ו-4, ) אבל פרוייקט פינוי בינוי מאיים על קיומו. הגעתי לשיכון ילדה בת 12, וגרתי בו לסירוגין עד 1985, השיכון והעיירה בדמי. לדרי השיכון ולצאצאי יהודייה של נובי דבור הפולנית יחס אמביוולנטי לעיירת המקור בפולין. עצב, כאב ורתיעה מחד, אבל גם כמ...
תגובות
הוסף רשומת תגובה