אני כאן, נובי דבור מזובייצקי, פולין, אין אורחים נוספים בגן. גדר מקיפה את הגן, מאחורי הגדר, פסי הרכבת, הרכבת עוברת פה כל חצי שעה. בין לבין שפך נהרות, נהר הנארבה נשפך לויסלה, פלאז'ות עירוניות על גדת הנארב, חול, עצי ערבה בוכיה, נערה בהירה אוספת אשפה לשק גדול, מחייכת למצלמה. מבצר מודלין מתנשא מימי נפוליאון, חולש על הסביבה, בין קירותיו כאב שחור, עדיין לא פרץ, עובי הקירות יכול לו. מאחורי פסי הרכבת כביש, מכוניות עוברות, שבת היום, הן מעטות. מאחורי הכביש, בית קברות, נכון יותר, שדה מגודר על גבעה צופה לנוף. בכניסה, קירות זכרון, עליהן הודבקו מצבות מנופצות, חולצו מאבני מדרכה. אין מצבות לבני משפחתי, לא נמצאו, אולי לא היו, אולי נופצו לרסיסים, לא שרדו. אני רק יודעת, את שם סבי וסבתי, שניים מאחיו של אבי ואחות אחת. את שם בעלה ואת שם התינוק לא. מי יודע איך עונו, איך מתו, מי יודע את תאריך רציחתם. אני נוברת בחומר, אבני מבצר מודלין, החול שגודר בתיל, מספרים את שקרה שם, בסיוטי. אולי יהיה מזה סרט. (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
תגובות
הוסף רשומת תגובה