רועָה לחצי שעה

 

לא, לא טעיתי בכותרת.

יש לא מעט דברים בחיי לברך עליהם. אחד הפלאים היא טיילת שרובר בירושלים. היא מתחילה במרחק של מאה מטר מביתי. 

היה לי בוקר עמוס,  לא הספקתי לצעוד, אבל אחר הצהריים יצאתי לראות את עצי הזית, את השקדיות שפרחו, את הסביונים שניקדו את הירוק בצהוב, את הכלניות הראשונות, הן מאחרות לפרוח בירושלים, ולמלא את נחירי בריח הדשא שנגזם. 

לא התחשק לי לצעוד. לא התחשק לי לקרוא.

עליתי על הגבעה הסמוכה למנזר האחיות סנט קלייר. במקום לקרוא, פרסתי את עיתון "הארץ" על הדשא והתיישבתי עליו. העיתון לישבנים חושבים לא נעלב. אני ספגתי שמש וכלום.

מידי פעם, כשפקחתי את עיני ראיתי במורד הגבעה, בשביל, צעיר עם מקל. הוא הלך וחזר, ובסוף התיישב על גזע עץ, כמוני פניו היו למזרח.

שיחת טלפון הסיחה ממנו את דעתי. שמחתי בכלנית לידי, כעסתי על בקבוק הפלסטיק ועוד כמה גרוטאות, שפצעו את הנוף ופתאום הוא עמד לידי.

"ואללה תעשי לי טובה," אמר, "אני הולך למכולת, בחייאת, תהיי אתם, אַת רוצה אני מביא לך משהו טוב מהמכולת?"

לא, לא, תודה רבה, התגוננתי, לא הבנתי את כוונתו.

הוא הבין.

"אני מביא אותם למעלה," הצביע על חומת המנזר בראש הגבעה, "סָגור שמה", הוסיף, וירד לכיוון השביל. 

לרגע נעלם מעיני, והופיע שוב, לפניו עלה עדר כבשים. הוא זרז אותם במקלו במעלה הגבעה, אליי.

כשסוף סוף הבנתי את כוונתו, נבהלתי כהוגן.

"רק למכולת, רוצָה אני מביא לך משהו?" ניסה להרגיע.

"לכמה זמן אתה הולך, עשר דקות?"

"לא, חצי שעה, למכולת באבו תור. תרשמי את הטלפון שלי," אמר והכתיב לי את הספרות, חלקן בעברית, חלקן בערבית. 

"תתקשרי אלי עכשיו, לבדוק," הורה לי והשליך לרגליי את מקלו, "עוד מעט אני בא."

צייתתי הלומת בלבול וחשש. הוא נעלם מאחורי הברוש, אחר כך ראיתי את ראשו מבצבץ בשביל, הוא שעט קדימה.

הבטתי בראשי הצאן.

הם הוסיפו ורעו סמוך לחומת המנזר, כאילו חילופי כתר הרועים לא נגעו להם, כאילו לא היה מדובר בהם, אלא בעדר אחר, כאילו רעיתי אותם ואני ממונה עליהם מיום לידתם.

מה אעשה, אם לאחד מהם יתחשק לרדת פתאום במורד הגבעה, ארוץ אחריו, מה יהיה על השאר, הם יישארו פה או ירדו אחרי הסורר, אולי ילכו אחריי.

ובכלל, חצוף, מעצבן שכמותו, איך השאיר אותי לבד עם העדר, מה  חשב לעצמו. 

פתאום הדהד בראשי משפט, שהתגלגל בחלל בית ילדותי. מפי אמא שמעתי אותו, בלי שהבנתי אם בצחוק או ברצינות דברה: "עם אבא התחתנתי, כי היה הגבר היחיד שהיו לו מגפיים."  המשפט היה אחד ממשפטי המחץ של אמא שלי, אחריו, בייחוד כשהיו אורחים, נשמע פרץ צחוק.

אכן, באוזבקיסטאן בזמן המלחמה, אבא היה בוקר, העביר ראשי בקר לחזית הרוסית. זכה במגפיים.

לא רק בהם. למסע הבקר היו מצטרפים גם ווטרינר ופוליטרוק. מידי פעם היה הווטרינר בוחר פרה, מצהיר שהיא חולה. אחר כך שחטו אותה ובבשרה התחלקו הווטרינר והפוליטרוק. גם אבא שלי קבל עצם כדמי שתיקה. בזכות מה שקבל, לא רעב ואפילו מכר חלק בשוק השחור.

הרועה הזה בטח נחש את הסיפור שלי. אמנם לא הייתי בִתו של רועה, אבל בִתו של בוקר הייתי. הרְעִייה, מסתבר, בירושה באה לי, נותרה בדמי.

מתי הוא יחזור, שב החשש והטריד,  חצי שעה עם הכבשים המסריחות שלו זה המון זמן למתחילה כמוני. וחוץ מזה, אם אמר חצי שעה, בטח יאחר. רועה ערבי זה לא בדיוק רועה שוויצרי. איך הרשיתי לעצמי להילכד, הרי יכולתי לסרב.

 בינתיים, השמש המלטפת, הירוק סביב והכבשים השקטות, שלא התרגשו מאובדן הרועה,  הרגיעו את הסערה בראשי ובליבי. נהניתי ממקל הרועים, מהתפקיד החדש,  צלמתי כבשה אחת בקלוז אפ והתמלאתי בחשיבות עצמית.

עשר דקות עברו, עשרים דקות.

הוא בכלל יחזור או שישאיר אותי אתם ויברח, אבל הנה ראשו כבר הגיח, המעיל הצבאי הכחול חבר לראש. אחר כך ראיתי את שקית הניילון החומה.

"רוצה משהו מהמכולת. הבאתי דברים טובים,  טעים," אמר והצביע על שקית הניילון שבידו.

בניגוד למה שחשבתי, הרועה דייק כמו שעון שוויצרי. אני קברתי דעה קדומה והוספתי ג'וב של רועָת צאן לרשימה הארוכה של העבודות שבצעתי בימי חיי. 

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה