החזר

 

מה ריגש אותי בהחזר של חמישה שקלים. למה מכל מה שחוויתי בטיול ב"ביתרונות בארי", חמשת השקלים הם שנחרטו בזכרוני, ליוו אותי ועדיין ממלאים אותי בטעם של געגועים. מה היה בהחזר הזה, שגרם לי לחייך, כשקבלתי אותו ועדיין גורם לי לחייך כשאני נזכרת בו. מה בהחזר הזה חימם את ליבי.

דרום אדום, דרום אדום, כל הארץ דיברה בחורף הזה על דרום אדום. אמנם בטיילת שליד הבית שלי האדימו כמה כלניות, אבל לא היה מה להשוות אותן  לרבדים הנרחבים שראיתי בצילומים.

כשחברה הציעה להצטרף אליה לטיול בדרום, מיד נעניתי.

טיול ל"ביתרונות בארי", אמרה.

לא שאני בקיאה גדולה בידיעת הארץ. בגלל שלא גדלתי פה, שיעורי המולדת, כך קראו פעם לשיעורי הגיאוגרפיה, פסחו עלי.  אחר-כך, כשהכּיתה נסעה לטיולים, אימי החרדתית אסרה עלי להצטרף: "מי שיושב על התחת לא נפגע", היה הנימוק שלה.

את קיבוץ בארי הכרתי בבגרותי בזכות הדפוס הידוע שלו, שאפילו בקרתי בו, אבל על "ביתרונות בארי", קראתי בגוגל רק לפני הטיול.

הביתרונות לא הכזיבו, מרחבים של ירוק מנוקד באדום, כל גבעה ובה כתם אדום שונה ממשנהו, כל גבעה וציור הכלניות שלה. אבל ההפתעה האמיתית היו כתמי הענק של הלבן\וורוד, הרף העין של פריחת העירית, שגבעוליה התנשאו לגובה. היום היה יום חורף חם במיוחד, הטמפרטורה היתה כמעט שלושים מעלות. ההליכה היתה ארוכה ומתישה ונראה היה, שהביתרונות לא רצו להיגמר.

בנקודת המפגש בדרום, כל אחד מהמטיילים הגיע אליה ברכבו, התקיים שוק איכרים. ניצלתי את ההמתנה למְאחרים, כדי לשתות מיץ סחוט. בקשתי את הכוס הקטנה ביותר. המוכרת, חקלאית סמוקת לחי, נטלה כחמישה תפוזי דם.

"זה יותר מדי בשבילי, חבל שתסחטי כל כך הרבה, אני אשלם עבור כוס מלאה, לא צריך כל כך הרבה." היא הפסיקה לסחוט.

"למה עשית לה רק חצי כוס," שאל בעלה.

"זה מה שהיא רוצה," ענתה לו והחזירה לי בחיוך חמישה שקלים, מהעשרה ששילמתי, לקחה ממני רק עבור חצי הכוס.

ביג דיל חמישה שקלים.

אבל לא בחמישה שקלים מדובר, אלא בסמל של יחס אישי של נותן שירות למקבל אותו, יחס שהיה כל כך מובן מאליו לפני עידן הרשתות. יחס של אדם לאדם.

את אותה בקשה של חצי כוס מיץ בקשתי פעם גם ברשת Fresh. הבהרתי, שאשלם עבור כוס מלאה, אבל חבל על הפרי," בקשתי לסחוט פחות.

"אי אפשר, גברת," היתה התשובה, "אַת לא מוכרחה לשתות הכל". "זה הנוהלים," אמרה לי, המוכרת  בדוכן המיצים.

"זה הנוהלים," יגידו לי גם ברשת שיווק, בפארם, בעירייה, בבנק, בחברת החשמל, במשרדי הממשלה. הכל נמכר בחבילות: סלולר, ערוצים בטלוויזיה, טיולים, אוכל, סעד, רווחה, שיעורי ספורט ואפילו בריאות. לא נותנים שירות אלא "מנהלים" אותו. השירותים הידרדרו כל-כך עד שלצרכן אין עם מי לדבר. ואם יש עם מי לדבר או את מי לשאול, אוי לו, לצרכן, אם יחרוג מגבולות החבילה ותנאיה המעורפלים. נותן השירות יביט בו בעיני עגל, יתקשה להבין מה רוצים ממנו ואיך בכלל מישהו העז לצאת מהשורה ולבקש קצת פחות מיץ.

העסקים הפרטיים נעלמו בזה אחר זה, את מקומם תפסו רשתות ענק, שמעסיקות עובדים תמורת משכורות עלובות. הארגונים הציבוריים ומשרדי הממשלה התקנאו ברשתות, "שיפרו" את שירותיהם, הפריטו אותם,  מסרו אותם לקבלן כזה או אחר, ואלו בתורם בנו את עסקיהם על שכר נמוך, יחס מחפיר לעובדים ונוהלים מהתחת, שמטרתם רווח בלבד לבעלי הרשתות.

התוצאה היא אני או אתה, צרכן או מקבל שירותים מתוסכל,  מול חומה לא אפשרית של תקנות שאינו מקבל מענה לצרכיו, כי  לא לכולם מתאים להיכנס למגרת החבילות 

אז מפליא, שהתרגשתי מהאיכרה שהחזירה לי חמישה שקלים וסחטה לי  חצי מכמות התפוזים, בדיוק כפי שבקשתי.

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה