לוֹוְקה
מה אני יודעת על לוֹוְקה.
לווקה היה החבר הראשון שלי.
לא. לווקה לא היה החבר הראשון שלי, הוא היה החבר הראשון, שהייתי בטוחה,
שהיה החבר שלי.
לא זכור לי, איך נודע לי, שהוא החבר שלי, נדמה לי שכבר עברנו אז את גיל
בקשות החברות. הוודאות, שהיה חבר שלי, התקבעה בי בעזרת סימנים נסתרים, שאז הבנתי
אותם. כולנו היינו מומחים במה שלא נאמר.
מה אני יודעת על לווקה.
אף ששמו היה רוסי, לווקה גר בשיכון הפולנים ברסקו א'. לא ידעתי באיזה בית,
לא ידעתי מה היה מספר הבית, מה היה שם הרחוב.
לפי שמו, "לווקה", הסקתי, שהוא נולד ברוסיה בתום המלחמה או בשנתה האחרונה. הוריו
הגיעו משם לפולין. אולי היה אביו יהודי פולני, שברח לרוסיה בזמן המלחמה והתחתן שם
עם אשה רוסייה, אולי אימו היתה יהודייה, אולי לא. אבל למי זה שינה משהו, לי לא.
את שם המשפחה של לווקה לא ידעתי.
לפי העברית בפיו, אף שלא לעיתים קרובות הוא פתח אותו, ידעתי שהוא עולה חדש יותר ממני.
אף שלווקה היה החבר הראשון שלי, לא זכורה לי שום שיחה איתו. אני זוכרת
בעיקר את הבלורית השחורה שלו, שהיתה משוחה בברילנטין, את העיניים השחורות ואת החיוך.
נדמה לי, שהמשובה בעיניו הופנתה רק אלי, אולי כן ואולי לא.
לווקה היה גבוה וצנום. בעצם, בהשוואה אלי, כל הבחורים נראו גבוהים. נעליו
היו גדולות, חומות ומצוחצחות, בהקו כמעט כמו הבלורית שלו. אולי נמשחו גם כן
בברילנטין.
לא ידעתי ואף פעם, לא שאלתי, האם היו לו אחים או אחיות. הוא לא בקר בביתי. אף פעם לא בקרתי בביתו, לא ידעתי באיזו שפה מדברים שם, לא ידעתי באיזה בית ספר לווקה למד. שיערתי שלמד באור"ט או בבית ספר מקצועי אחר. אולי בכלל לא למד, אלא עבד.
לא זכור לי שהתנשקנו, אולי בדרך לקולנוע, ברור שהלכנו ברגל, הוא החזיק
בידי.
ודאי רקדנו. נדמה לי שרקד מצויין, אבל אני לא יכולה להישבע. במסיבות שלנו
היה חוק לא כתוב, מותר היה לרקוד עם כולם, זאת אומרת, לבנות מותר היה לרקוד עם מי
שהזמין אותן, הסלוֹו, לעומת זאת, היה שמור לחבר הרשמי. רקדנו הרבה סלוו.
לא זכור לי, אם הייתי צמודה ללווקה בסלווים האלו.
כשחשבתי עליו, לא נזכרתי בשום צמרמורת נעימה, דומה לזו שפקדה אותי, כשחשבתי על טוני קרטיס, למשל, אבל
הייתי גאה בעובדה, שהיה לי חבר.
כשם שלא זכור לי, מתי נהייתי החברה הרשמית של לוובקה, כך אינני זוכרת, מתי ואיך הפסקתי להיות החברה הרשמית שלו.
לא רבות חשבתי על לווקה, לא בתקופה שהייתי החברה הרשמית שלו, בוודאי לא אחר כך.
באותה חבורה של שיכון הפולנים ברסקו א', בחולון, היה לי חבר אחר, הוא היה החבר
הרשמי השני שלי.
החבר מספר שתיים היה בהיר שיער ובהיר עיניים. היו לו אופניים, אחר כך היתה
לו וספה, הוא הרכיב אותי על שניהם. בגדיו היו יפים יותר משל בגדי חבריו. הוא היה
בן יחיד.
אף שגם הוא עדיין לא היה טוני קרטיס, ידעתי עליו ואני עדיין יודעת הרבה
יותר ממה שידעתי על לווקה.
עד היום, אף שהחבר מספר שתיים שלי מתגורר עשרות שנים בארץ רחוקה, אנחנו
ידידים, חברים בפייסבוק.
בפייסבוק של אשת החבר מספר שתיים שלי, ראיתי לפני כמה ימים הספד קצר על לווקה. אולי נכון יותר לומר, שהיה זה הספד על הימים ההם.
ההספד נכתב על ידי מי שהיה נער אחר מילדי הפולנים ברסקו א'. הוא היה חברם
של שני החברים הראשונים שלי.
לווקה מת מסיבוך בניתוח פשוט מספר
ימים לפני ניתוח שאני הייתי צריכה לעבור. בינתיים דחיתי את הניתוח.
לא, לא בגלל מותו של לווקה.
יהי הזכרון החלקי של דמותו של לווקה - מבורך, יהיו מבורכים קווי הרישום הקטועים שלו בזכרוני.
בצילום: סיגלית לנדאו בפטיו של אלמ"א בזכרון יעקב
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
מרגש!!!!!!!!!! ויפה כרגיל
השבמחקמודה מאד
מחקאיזה מספר חבר אני הייתי ? מה זכור לך מהתקופה ביחד ?
השבמחקבתקופתך כבר הפסקתי לספור. חה. חה. חה. אבל אני זוכרת לא מעט.
מחקאתה מוזמן לבחון אותי בטלפון. דש לך ולשלה
באיזה מקום קראתי פעם שכמספר החברים/ות שלנו כך מספר השעורים שלמדנו על החיים העצמאיים שלנו ועל הבחירות שלנו.
השבמחקמעניין, יוסי, אם כך אני צריכה להיות חכמה . חה חה חה,
מחקמחכה לתסריט שלך!...ולסרט!
השבמחקהלוואי, ריבוש
מחקזורם בקריאה כאילו דברת וספרת.הניתוח שלך יצליח כשיגיע הזמן שלו.חיבוק
השבמחקתודה רבה, גליה יקרה. אמן
מחקאנחנו מתחילים להיפרד מחברים.
השבמחקלצערי, לא מתחילים, ממשיכים
מחק