חיסונים

הייתי בת שלוש, אולי בת ארבע. שכבתי לצד אימי במיטת ההורים הגדולה. אימא קראה עיתון בקול רם על סימפטומים של פוליו ואני התחלתי לגנוח ולבכות.

 

"מה קרא לך, ילדה שלי?" 

"נגעתי בעתון ונדבקתי, אמא".

 

מאז לא סרים ממני לא החיסונים ולא העיתונים. לא רק הם, גם כל שכתוב דבֵק בי, כאילו הייתי  דף לבן, שמשתוקק כל חייו, בבקשה, כִתבו עליי.

בשנתיים האחרונות, ימי הקורונה, החיסונים מככבים במדיה ובפיות האנשים. כן להתחסן, לא להתחסן, זאת השאלה.  אפשר לחלק את העולם למתחסנים ולמתנגדי חיסונים. 

אני מנערת אבק  מרובדי הזיכרון ומתקשה להאמין עד כמה אין חדש תחת השמש, לפחות לא תחת השמש שלי. כאילו לא עברו מאז עשורים.

אני בעיר שם. צהריים ואף על פי כן אפור. הטמפרטורה בחוץ הרבה מתחת לאפס. בבית חם. הכפור, אמן גאון, מצייר בלבן שקוף אין ספור צורות, אוטם שמשות, ואני, אף שבכלל אין לי חשק לצאת מהבית, מתכוונת ללכת לבית-הספר.

 

כתה א`? אולי. הלימודים מתחילים בצהריים.

ברדיו חוזים שבעוד יומיים תרד הטמפרטורה למינוס שלושים ולא נלך לבית-הספר. נדביק את האף לשמשה. האצבע - שתצייר באדי הבל הפה על השמשה  - תתחרה  בציוריו של הכפור בחוץ, לא תוכל לגאון. אבל באותם צהרי יום, לא ידעתי על כך עדיין.

 

אימא עכבה אותי בפתח, חזרה ושנתה את האזהרה בפעם המי יודע איזו, שלא אשכח, שמחסנים עכשיו מפני הפוליו. זו מחלה קשה, משתקת רגליים של ילדים, שלא אשכח, שלא אסמוך על אף אחד, אי אפשר לסמוך על הקומוניסטים ועל הרופאים שלהם, יש ילדים שנדבקו מהחיסונים, יש שחלו בגללם. אסור לי, היא לא מרשה לי לקבל שום חיסונים. שלא אקשיב למורה, אמרה, שלא אקשיב לאחות. שאחמוק איכשהו.

לחמוק, איך לחמוק.

 

פחדתי, קודם כל מהשיתוק ומהפוליו,  מאימא שלי ומהחיסונים. אם אחמוק, הרי ירדפו אחרי. אצל הקומוניסטים, תמיד יידעו למצוא אותי. הילדים יצחקו עלי, שפן, יקראו לי, כמו השפן, שהיה לנו בכיתה בכלוב. האכלנו אותו בעלי כרוב. ומה תגיד פאני זופיה, המורה, איך אחמוק ממבטה, אאכזב אותה.

בזוגות  צעדנו במסדרון, ירדנו לקומה הראשונה לחדר המרפאה.

סטופ, עד כאן הגיע הזיכרון. איך הגעתי  בלי מעיל ובנעלי בית לחצר בית-הספר.  

כדי לנעול מגפיים, להתעטף במעיל, בכובע, בצעיף, בכפפות, הייתי צריכה לעבור במלתחה, אבל היו מגלים אותי ואת תכנית הבריחה שלי. כפי הנראה, פסחתי על המלתחה. לא זכור  לי איך הצלחתי לצאת החוצה, הרי שער בית הספר היה נעול עד תום הלימודים ועיניו של השוער היו בכל.

אני כן רואה את עצמי  רגע אחר כך, רצה.

לָבן היה סביבי ומתחתי.  אם היה צבע אחר איפשהו,  לא הבחנתי בו.  השיניים שלי נקשו, רגליי הקטנות היו בשלג. הוא היה גבוה השלג.  באוזניי הדהדו צעדיי המתחככים בשלג הרך, כמו רצתי על ערמות של סוכר. אחת מנעלי הבית שלי נחלצה מרגלי, התחשק לה לבחון אם תישמע נגיעתה בחומר הרך. הרמתי אותה, נעלתי אותה חזרה. והיא שוב נשרה לשלג. לא ויתרתי,  חזרתי ונעלתי אותה. עד שנמאס לי, שתלך לאן שרצתה כל כך, שתיקבר בלבן, שיאבדו עקבותיה. בסופו של דבר גם את אחותה השארתי בשלג, שילכו לעזעאזל, הרי האטו את ריצתי. המשכתי  בגרביים.

 

לָבן היה, רצתי. לא הבטתי לאחור. לא הייתי לנציב מלח, לא הייתי לבובת שלג קפואה, לא רציתי לדעת, אם רודפים אחרי. רצתי בלי סוף עד שעמדתי בפתח הבית, רעדתי, לחיי היו אדומות מכפור וממאמץ.

 

"ילדה שלי, מה קרה לך, בלי מגפיים, בלי מעיל, בכפור הזה?"

"ברחתי מהחיסונים, אמא,"  חייכתי מנצחת. 

 

ועוד משהו. כמו להזכיר לי את הבריחה שלי אז, יום יום ושעה שעה, בארץ, גרתי שנים ברחוב יונה סאלק. ד"ר יונה סאלק היה ממציא החיסון נגד פוליו.

 

 (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה