מגניב, בחיי מגניב

 פספסתי את יום השפה העברית שחל ב 23.12 ביומיים, אבל שיהיה.

"אַת רוצה שיקראו אותך, תכתבי יותר מגניב".

"הוא מה זה בחור מגניב, חבל על הזמן, אַת חייבת להכיר אותו!"

"היה מגניב אתמול במסיבה, למה לא באת, יה מגניבה אחת".

"בת 12 וכבר מתנשקת  עם בחור שקוראים לו גומא, מגניב!". (המשפט של החמישיה הקמארית.)

"הרוב היה מורכב מרואי חשבון שיצאו לערב המגניבות השבועי שלהם".

את המשפט האחרון העתקתי ממלון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל, שציטט את אריאלה רביב.  על שאר המשפטים - האמת, לא משהו - יש לי זכויות יוצרים.

אבל נניח למשפטים המגניבים או הפחות מגניבים, "המגניב" הזה תקוע לי בראש לא יום ולא יומיים.

מאיפה הוא הגיע אלינו, איך התהפכו היוצרות והשרש  ג.נ.ב, בעל קונוטציות שליליות ושחורות משחור מימי התנ"ך, הזכור לנו לרעה או לטובה מ"אל תגנוב", מעשרת הדברות, כלומר מראשית המוסר היהודי, מתורה למשה מסיני, איך, איך הוא התיפייף פתאום.

די להציץ בכותרות עיתונים של יום אחד או בכותרות אתרים והכל מתבהר. אפשר להבין את  מגניבותה של העברית ואיך הגיעה אלינו המגניבות ולמה הגיעה אלינו. השפה שלנו, כפי הנראה התביישה, חיפשה  מוצא, חיפשה לחפות.

אם גונבים,  משקרים, עושקים ומטייחים איפה שרק אפשר, מול ערבים, מקופחים ופגועים, במשטרה,  בצבא, בוועדי עובדים,   ברשויות ערים, בממשלות, בעיתונות, אז יש רק דרך אחת להתמודד עם הנגע שפשה בנו, להפוך את "גנב" ל-"מגניב" ובא לציון גואל.

עכשיו צריך לעשות גם משהו עם השרשים, ש.ק.ר., ש.ח.ת., ס.ח.ט.,  ע.ש.ק., ואולי אף ר.צ.ח., ושבו בנים למקורותיהם, למוסר ישראל.