אליעזר לב ציון, הֶהָיה - סיפור ירושלמי

אליעזר לב ציון?

האם מישהו יאמין לי, שקיים איש כזה, שהוא חי, שהיה אמיתי, שאני מאמינה, שאינו בדיה, אינו תעתוע.

אלי עזר לב ציון, יעזור לו אלוהים. יעזור לי להבין.

אלי עזר לב ציון.

איך הוא הגיע לשם כזה.

מתי החליט להיקרא כך. ברור לגמרי, שאמא שלו לא קראה לו כך בהיוולדו, אליעזר לב ציון.

שם גבוה כל כך, מיתי, מהאולימפוס.פתטי.

מה פתאום מיתי, מה פתאום אולימפוס, לא זה ההקשר. מדובר ברקע אחר, בתקופה אחרת. מדובר בחלום, חלום של פזורה, חלום של גלות, חלום של מיליוני לבבות, חלום של עם, מאות, אלפי שנות געגועים וערגה מקופלים בארבע המלים בתריסר האותיות. בטח היה איזה שִׁישׁקֶע, שליח, פונקציונר, פקיד בכיר, מָאכֶער, שינו את שמו אז, כששינו שמות.

אבל איך הוא חי עם שם כזה. איך הוא הלך לקניות, אלי עזר לב ציון, איך עשה אהבה עם משא כזה.  אלי עזר לב ציון, או נכון יותר, איך יכול היה לעשות אהבה, אלי עזר לב ציון. איך הוא חי בקטנות, אליעזר לב ציון.

כמה זמן הוא חי עם שם כזה. מה רחש סביבו, כשאמר את שמו, מה אמרו על זה הבריות. כהציג את עצמו, מישהו בכלל שם לב לשמו, למשמעותו. האם הוא עדיין מפרק את שמו כל פעם מחדש לארבע מלים נושאות משמעות, או שמרוב חזרות, התרגל. איך קוראים לילדיו של אלי עזר לב ציון.

הנה הוא בלילה חורפי אביך, ראשו צף פתאום ברמזור, מבעד לחלון מיני מיינור מצ'וקמקת צעק אלי, "אלי עזר לב ציון, את ודאי תחשבי שאני משוגע, אני באמת קצת מטורלל, אעצור פה בצד," הצביע  לכיוון המדרכה, "למה ללכת ברגל בשעה כל כך מאוחרת?"

האור התחלף ברמזור, מהרתי לחצות את הכביש, כשהוא צעק משהו שלא שמעתי. כשהייתי על המדרכה שממול, המיני מיינור האטה בעקבותי.

"ראיתי אותך. את היית עכשיו בסינמטק, בסרט הפולני, סרט נון קונפורמיסטי, למה שתלכי ברגל בשעה כל כך מאוחרת?"

"השארתי את המכונית ליד הבית," התעשתתי, "רציתי ללכת ברגל!" עניתי לקול, בלי לראות את הפנים המדברות אלי מבעד לחלון של הקופסה העתיקה. וכבר ראיתי לנגד עיני, מחסנים של ענתיקות, גווילים, ספרים מעלי אבק, בגדים שיצאו מהאופנה, שמאטעס, רהיטים, חלקי מתקנים, מכשירים, ברגים חלודים, רגלי שולחן, מוטות, השד יודע לְמה שמשו פעם, "אבל יום האשה היום," הוא המשיך, "אסיע אותך הביתה, יש היום רוח כזאת, לא נעימה, יום האשה היום, חבל, אשה כמוך, לבד , כמעט בחצות, היכנסי בבקשה..." הוסיף להפציר בי, ואני פתחתי את דלת המכונית וכבר ישבתי בקופסה הנוסעת, חשבתי סיכונים.

"לאן?" שאל. בלי לענות הטבתי את הישיבה, חפשתי את חגורת הבטיחות, "את לא חייבת לנעול אותה, ממש לא צריך להדק, שיהיה לך נח." מצאתי את האבזם, חגרתי ונעלתי למרות דבריו.

"לאן?" חזר על השאלה, "מה דעתך שנשתה כוס יין לכבודך, שהרי גם את נון קונפורמיסטית, הנה, עובדה, פגשת זקן מטורלל ולא נבהלת, נכנסת למכונית, אז בואי נשתה לכבודך, לכבוד יום האשה, לכבוד החיים. ככה... "

הסכמתי בניע ראש.. הוא הסתובב במקום, פנה לעבר גיא בן הינום, שיעצור, שלא נפול, התפללתי.

בלי קשר, קפה קדוש, ירושלים

על שפת המדרכה, בדקה התשעים, הבלמים חרקו, נצלנו. בתגובה לעצירה החדה, נטה גופי קדימה. הקופסה נעצרה. יכלה שלא להיעצר, יכולנו להידרדר לגיא, להתהפך, להיות קורבן למולך, לטפשותי.

בבית הקפה בסינמטק, הכיסאות הונחו הפוכים על השולחנות. המלצרים הצטופפו סביב אחד השולחנות, אחת המלצריות ניגבה ידיה בסינר.

"המטבח כבר סגור," אמרה, אבל אפשר לשתות משהו על המרפסת. על המרפסת, אף שרוב השולחנות היו ריקים, ערכנו את טכס בחירת השולחן, הפור נפל על השולחן הדרומי, האחרון בצד ימין.

"יש יין חם?" שאל. ענו לו, שיש רק סיידר חם עם אלכוהול, אשרתי. "שיהיה," אמר.

"נו אז ספרי לי על עצמך, מה את עושה, אני מבין, שבבית לא מחכה לך איזה איש, את יכולה להיכנס סתם כך לשתות יין ואת לא מפחדת מזקן מטורלל," התחיל לחזור על עצמו, בלי להשאיר לי שהות, "את יודעת," המשיך, אני את ההתחייבויות שלי גמרתי, גמרתי את החובות שלי למדינה, לצבא, לעם ישראל, לנשים שהיו לי,  לילדים, היום אני סוף-סוף יכול להרשות לעצמי להיות אני, אלי עזר לב ציון."

בן כמה הוא, תהיתי, כשהגיע לתודעתי המבטא היקי שלו.

"יקה?"

"כן, אבל לא ממש, נולדתי בברלין. כשהייתי צעיר מאד ברחנו לצרפת. דרנסי, את שואלת, לא, לא דרנסי, אם דרנסי, לא הייתי פה, אמא שלי ואחי הגיעו לשם, נו, ואני זוכר, שנגמרה המלחמה והייתי בחיים, בן שמונה עשרה, באותה מידה יכולתי שלא להיות בחיים, אז באתי לפה, אבל קודם קבלתי תפקיד, כי ידעתי שפות, הטילו עלי לאסוף ילדים יהודיים מכל מיני מקומות, מה אני נכנס לזה פתאום ביום האשה. אכפת לך אם אעשן?" (אז עדיין מותר היה לעשן בבתי קפה.)

הוא קם מהשולחן, קד לאשה בשולחן הסמוך, אמר איזה דבר על יום האשה ובקש ממנה סיגריה.

הברונטית הודתה על הברכות ופתאום אני, שהוגדרתי כנונקונפורמיסטית, נבוכותי, חזרתי לריבוע, בורגנית מצויה, כעסתי על עצמי, עליו, מה הייתי  צריכה את זה באמצע הלילה, הייתי צריכה לסרב להזמנה, לא לצאת מהשריון, פחדנית מצויה, הטפתי לעצמי, הוא היה הוא, או שעשה הצגה. כרגיל , גם וגם, חשבתי..

"נותרתי בחיים עם חברה ששרדה איתי, היא החליטה להישאר בפריז, רצתה. להתחתן, רצתה חמישה ילדים.  עד היום היא בפריז, יש לה שם חמישה ילדים, בדיוק כפי שחלמה שיהיו לה. כולם גרים קרוב אליה. אף אחד לא מאמין לי, כשאני מספר, שהיה לי הכבוד לשבת בבית קפה עם ההוא, ג'אנגו ריינהארט, לפחות שלוש פעמים חזר על שמו של הנגן\מלחין המפורסם, אבל החלטתי לעזוב את פריז, להגיע לכאן, לא משנה מה, את הילדים שלי רציתי לגדל פה בארץ, גם אם לא יהיה להם לחם, מכאן אף אחד לא יגרש אותם, הם יוכלו להגן על עצמם, אז באתי, אבל קודם הטילו עלי  משימות, כך שהגעתי רק ב-48.

"התחתנתי, הולדתי ילדים, התגרשתי, התחתנתי שוב, ושוב התגרשתי, אני מיודד מאד עם אשתי לשעבר, אנחנו חברים טובים, יש לי נכדים, היום אין לי דאגות. לצרות לא צריך לדאוג, בלאו הכי הן באות, אם נדאג ואם לא."

נדמה לי שאחרי כוס הסיידר, בקשתי שיסיע אותי הביתה, הוא התקשר מספר פעמים, שלח מכתב או שניים, מיילים עדיין לא שלחו אז.

אני לא זוכרת מתי ואיך נפסק הקשר ואיך כרגיל לא שאלתי את העיקר.

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה