כשהקופסה לא נסגרת
בעיניים עצומות, נים ולא נים, בבית המוּסק, מתחת לפוּך היא מגששת אליך.
ממששת, רק העור הרך,
החם.
הס, לא מלה, לא חיוך
רק העור הרך
וכמה עור, וכמה לגעת
כמה למשש וכמה לגשש... ששש
כך שעה, שעתיים, נצח אולי
כי אפשר לאט, בדרגה
ראשונה של מגע, זאת אומרת, במינימום נגיעה
לא, לא נגיעה, רק ריחוף
כמו רוח, בריזה קלה
בבהונות, קצות אצבעות,
עצבים, חוד לשון, אולי בַּשׂפה, במה?
לא.
עדיין לא התגבש המגע,
עדיין רק כוונה, לא גוף, רוח קלה.
ואולי כבר מותר לאט,
מעט לגעת
ולכסות העור כולו
מהבהונות כּלה בקִֹדקִֹוד ואולי מעל הרקה ותקרא לזה, למידת הנְגע/ לא-נְגע -
דרגה שניה.
ואתה?
עדיין אינך מרגיש דבר,
כי הכל מרחף, בְּרִיזאי
ואינך רואה ואינך שומע
את התנועה,
כי אי אפשר, כי היא לא
נוגעת
ואז תבוא עוד דרגה של
נגיעה.
במה?
בקצה ציפורן, נוצה
היא לא יודעת, היא
תקועה. והזרועות...
בְרְר... קריר, השתרבבו
לה מתחת לשמיכה
כדי לכתוב
וכבר ניתק החוט
וכבר אינך.
היא חייבת
להתכרבל שוב מתחת
לשמיכה, מתחת לפוך, מתחת לאדמה כדי לכרות מחדש
את קווי דמותך.
כדי שהתמונה תחזור, כדי
שיהיה במה להיאחז, כדי שתוכל להתאמן בדרגת הנגיעה הבאה,
שכבר תִּגע
שיהיה עור, רוך בלי סוף
היא צריכה את החושך
המוחלט, ההוא מהבוהו
כדי להיוולד ללידה, כדי
ללדת אותך
היא מגששת אל העט
ואיך זה נכתב ואיך זה
זורם ואיך זה נולד, יֵזוּס מריה!
היא חושבת עליך, על התפקיד
מה תחשוב עכשיו,
כשתראה, כשתשמע
ואיך זה להיות השראה
ואיך זה לא להיות פה
ואיך זה להיות
ולא להיסחף לרצון הגדול
הזה,
לסחוף, לדחוף, למשהו
ששם, בנקודה ההיא, הכי
שאין לדעת ואין לגעת.
כי קדוש, קדוש,
כי רחוק, כי לא אפשר,
לא אנושי
כי היא נקודה, נקודה
בזמן, ומי יכול למצוא נקודה, למקד. ומי יכול, ומי יכול לדעת, לגעת
בנקודה, מי יכול.
זה עובר.
ושוב צריך להתכרבלב
בחושך, לחצוב שם חומרי מִלים, משפטים, שיהיה חם, וחשוך, שיהיה בראשית. ויהיה לח
ויהיה כן ולא, לוּ יהי, ומסעיר ומגדיר בערב החומרים הרב, ויהי ערב ויהי בוקר,
יהיה עולם, היא ואַתָּה.
ושוב אַבד לה החוט ומתי
תאֹחז בו שוב, מתי תִסָחף, תתלחלח, מתי תתלכלך.
ותחשוב שאתך היא במסע
והיא רק בדרגת הנגיעה השלישית,
הרביעית, ואיך בכלל תעלה בדרגת הַנְגע ואיך אתה בִּלְשון האש הלחה תחזור על דרגות
הנגיעה
תחזור על עקבַיה, עקבותַיה,
תאַיה, נקבותַיה
תִשנה, תשנן על גופה כִּבְמראה
בכל הקצוות שנוגעו בך
כמו קוף, כמו כלב,
שיודעים המלאכה
ואז אולי יתקרבו למידה החמישית,
השישית, יעלו מַדרגה במגע
בתנאי שתהיה פה בחושך,
מתחת לחושך, בזמן שתלד אותך
והס.
לא תעז, לא תזוז, לא תנשום, רק תִקפא
מגודל הרגע, מעוצמת
המגע
שעל הסף, פתח הנִקְבּה
ואז אולי, אולי יעלו
לדיוטא הבאה
יעצרו, ינשמו,
סוף-סוף תהיה הפוגה
ומותר נשימה, נשיפה,
אתנחתא, אסתרחא
ויזחלו מהקצוות, מתחתיות, היא ואתה.
מהבהונות, אדוני, בבקשה ממך.
ויהיה חושך מוחלט, יהיה שקט לפני סערה
היא תהיה שם בחושך, לא תהיה
גלויה
ואתה תחפש, אתה תגשש,
אולי תמצא.
אתה אולי לא יודע, אתה
אולי לא תודֶה
"מה אני לורד
אנגלי משוגע?"
כן, לוֹרד אנגלי משוגע
כל אחד - היא ואתה,
אבל
מי יודה בזה
לא היא, לא אתה.
עכשיו תורך, תעלה דרגה בְמגע.
בעצם, לא,
השרביט שלך,
מה שבא לך!
כתבה וצלמה: באבא יאגה
הקופסה לא תיסגר אם יימצא כל פעם מפתח מתאים ושונה.
השבמחקככה אני הרגשתי מתטלטל בין שורה לשורה... מ"עט" ל"קופסא" מ"משב" ל"בשר"....
תודה רבה יוסי, ההרגשה שלך נותנת לי קצת מצפן, להטלטל זה בסדר, האם זה עובר?
מחקקטע חושני שמעלה תחושה של מטפורה להתערסלות עם כתיבה שאינה מוצאת עדיין את המגע המפעיל והיוצר.
השבמחקתודה רבה, סימני השאלה נשארו
מחקיפה מאד - מרשים! כל הכבוד
השבמחקתודה רבה, שמחה שקראת
השבמחק