כפית

מעבר לתפקידם, מה חֶפץ בחפצים, כך לימדו אותי.

הם עשויים חומר, הם אינם חי ואינם צומח. הם דוממים. בסופו של דבר רובם מתכלים, חלקם לפנינו, חלקם אחרינו. למרות כל אלו, הם מדברים, בייחוד אלו שהיו בבעלות הקרובים לנו. אליי הם מדברים. שייכים לקונטקסט, לזמן, למה שקרה והתקבע בנו. הם קיימים בזכות יחסינו אליהם בעבר. אחרת, אפילו לפי תורת הקוונטים, כמו שאר הדברים, לא היה להם קיום, שלא לדבר על זכות הקיום.

למשל, כפית.

סתם אחת, עשויה אלחלד, חלקה הקעור צר יותר מהגודל הסטנדרטי והידית שלה מעוטרת משבצות בעלות פני שטח חלקים ומושחרים. אם להגיד את האמת, כפית חסרת טעם, מכוערת – אני שאוהבת פשוט וחלק, לא הייתי קונה אותה.

 היא מונחת אצלי במגרת הסכ"ום, יתומה, אחרת, לא שייכת לסט. אף-על-פי-כן לא זרקתי אותה. כל פעם, כשראיתי אותה או השתמשתי בה, נזכרתי, מי ומתי השתמשה בה.

כשנולד נכדי, יחיד, בן-זקונים להוריו, נכד בן זקונים בריבוע לי, מובן היה מאליו, שהכל בשבילו היה צריך להיות טיפ-טופ. אפילו הכפית היתה מיוחדת לתינוקות, עשויה פלסטיק עבה, גמיש ורך בצבעי לבן ואדום למשוך את העין. מה שנקרא, נולד עם כפית של פלסטיק בפה.

ביני לבין עצמי, כשאיש לא הקשיב, שאלתי, מה רע היה בכפית רגילה. וכמו ששאלתי, עניתי.

הילד לא יקבל ממנה מכה, הוא יוכל לנשוך אותה ולאמן עליה את החניכיים, גם את השיניים, אחרי שיפקעו לו. חלקה הקעור היה צר מהמקובל, התאים לפיו הקטן של תינוק וצבעיה היו יציבים. אף-על-פי-כן, העדפתי את כפית האלחלד.

איך האכילו תינוקות בתקופה של 'טרום פלסטיק לכול'. איך אני האכלתי.

כשהנכד אצלי, אני שולפת מהמגירה את כפית האלחלד, מנצחת. מה רע בה.

מיד מדלגת המחשבה לאז, לפני 25 שנים, פגישת חברים, שבה ראיתי את שרה. פטפטנו כאילו התראינו זו עם זו מידי שבוע. היא האכילה בכפית הזאת את בתה התינוקת, אחר-כך הכפית נשכחה. 

 איך הגיעה אלי, מי זוכרת. אולי לקחתי את הכפית אלי, חשבתי, שבקרוב, ממש בקרוב, אבקר את שרה בדרום, ואולי היא תבוא ותבקר אצלי.

מאז הפגישה בחצר בעין כרם, ראיתי את שרה פעם אחת בלבד במסיבת יום ההולדת שלי, כשמלאו לי 60. לא זכרתי להביא לה את הכפית למסיבה, לא זכרתי לספר לה עליה.

לא התראינו עוד. נסיבות החיים, אורח החיים של כל אחת מאתנו, לא יודעת, עובדה היא, לא נפגשנו. אבל בזכות הכפית, אני דווקא נזכרת בה לעיתים קרובות, אני אפילו זוכרת שלתינוקת שלה קראו מיכל. 

בצילום: עוד חפץ, קיים רק בזכות הזכרון

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה