לילה עם עכבר
"אוי עכבר!"
"איפה? איפה?!"
"מאחורי התנור, כרגע ראיתי, נכנס מהחלון."
"אולי יש לי מלכודת במחסן, פעם היתה לי."
למרות מחשבות הכפירה, הזעקתי את השכן - תמיד יש לו כל מה שצריך. הוא ספר על
השכן מעליו, "הצליח ללכוד עכבר בביתו ומה עשה, שחרר אותו אחר-כך".
"איזה אידיוט, אז עכשיו הוא נכנס לפֹה", רטן בני.
ואם לא מדובר באותו עכבר, תהיתי ביני לביני, בשקט, כמו עכבר.
והעכבר?
הוא, כפי הנראה, הסתתר מאחורי התנור.
השכן מצא מלכודת קטנטנה, שתפצע אותו תוך כדי לכידתו. זה לא אנושי, מחיתי. בני גער בי, שלא מדובר בחיית מחמד. השכן ואני שוב חפשנו, למצוא הפעם מלכודת "ידידותית עכבר". כמובן שהוא מצא אחת לפניי, קופסה קטנה, מרושתת. אם העכבר יתפתה וייכנס אליה, דלת הקופסה תיטרק, הוא יילכד בפנים, אבל לא ייפצע.
"הוא לא שומע טוב...", הסבירה השכנה, אשתו. בינתיים, עיניה של
כלתי היו בתנור להשגיח, שלא יתחשק לעכבר לסייר בחדרי הבית.
פרסתי חתיכונת נקניק, "לא צריך חתיכה כל כך גדולה," גערו בי. השכן
הציב את המלכודת בקרבת התנור. תם חלקו במבצע. ההכנות ללילה התחילו.
בני תפס פיקוד, "תסגרי את חלון המטבח, שלא ייכנס עוד אחד".
גם עכבר, גם בלי אוויר, רטנתי.
"וגם את הדלתות של החדרים צריך לסגור, אמא".
"אַת יכולה לישון אצלנו", קרא בני את מחשבותי.
עם או בלי עכבר, החלטתי ללוּן בבית.
"יש לך מפתח?" וודא בני, "אם תתחרטי, פשוט, תבואי."
לא, אני עם העכבר.
נרדמתי והתעוררתי. יילכד, או לא
יילכד.
השעה היתה שבע וחצי בבוקר, הגב כאב לי, השתהיתי עוד קצת במיטה, סקרנית לדעת מה עם העכבר, אבל המחשבות רצו להן, "אם הוא גדול, זה בטח עכברוש," חזרתי על הנאמר אתמול.
יהיה אשר יהיה, נכנסתי למטבח.
הקופסה השחורה היתה במקום, כפי שהנחנו אותה אתמול, אבל עכבר לא היה. הרכבתי
משקפיים: דמוי ביצה אפורה, הוא התכנס בפינת המלכודת, קרוב לפתח, פניו לתנור, הסתכל
עלי בעין אחת, חריוניו היו פזורים סביב. מפוחד היה, הסקתי, גם אני.
השכן אמר, שצריך לקחת את המלכודת כמו שהיא ולהכניס אותה לדלי של מים. מים רותחים, נפלט לכלתי. מי אמר רותחים, התרגז בני.
הדמיון שלי הרחיק לכת, זמנים אחרים, אינקוויזיציה, עינויים, לא אכניס יצור
חי למים. לא ברותחים ולא בצוננים. ומה עם להוציא אותו במלכודתas is , להשליך לפח אשפה רחוק. ואז...
איך הוא יצא ממנה.
באיזו שעה נלכד, האם ידע שהוא לכוד, האם פחד ממני, האם פחד מהמלכודת. ברגע זה היה גלוי לפניי, שלטתי במצב, אדונית גדולה, הסתובבתי במטבח, תכננתי דרכים להפטר ממנו.
"מטומטם, למה הייתָ צריך להיכנס למטבח שלי, לא היה לך די בפחי האשפה בחוץ. מה לעשות אתך, דַבֵר, תציע, תגיד משהו," דברתי אליו.
"ומה אם בכל זאת, אשליך את המלכודת לפח הרחוק. אבל איך יצא משם, ימות לאט,
בייסורים... אלוהים, למה כפית עלי התעללות ביצור חי. השכן, אולי השכן... אז מה, נמושה, לא תקחי
אחריות על חיסול עכבר, לא תלכלכי ידיים, מצפוניסטית, יפת נפש, שהשכן יעשה את העבודה
השחורה, ואַת תצאי בזול, תהיי צַדקת.
"ארים את המלכודת... ואולי בדיוק כשארים אותה, ייפתח המכסה, הוא יקפוץ לחופשי, יתרוצץ פה עכבר בבית, החברים שלו יבואו לביקור. לא עכבר, להקת עכברים, עכברושים, מחלות, הם מעבירים מחלות. ואם תיתפס לי האצבע במלכודת... הוא יקפוץ על ההזדמנות, ינקום, יכרסם.
פתאום צץ הרעיון, אנקום בו אני. הפשלתי שרוולי כתיבה, שייפתי ציפורני מִקְלדת, אבל מה בער, הרי הוא היה כבר לכוד, בלאו הכי לא יוכל לברוח.
חזרתי למטבח, וודאתי שהוא שם, בפינת מלכודת, עינו בי. פחד, בטח רעב, רק פירור נקניק בא אל פיו.
חבל שאין לי חתול, חבל שאין לי בעל, חבל שאין לי כלב. היו לי.
רגע, אבל יש לי עכבר, מה עושים בעכבר?
הייתי צמאה ורעבה. ההרגל, טכס הבוקר, אסחוט לי לימון, אוסיף סוכר חום, שמן זית, מים חמים... אחר-כך אכין קפה.
והעכבר, מה הוא יעשה.
יסתכל בי שותָה, אוכלת מול עינו
האחת. הוא שם, בכלוב, אחרי צום לילה, צום בוקר, מוזן פחד, ולי התחשק לחתוך פאפייה
לקוביות, תאנה לפרוסות דקות, להוסיף כמה ענבים, תחילה לתבל במוסקט, בקנמון, להוסיף
יוגורט עיזים, שקדים, לערבב, בתיאבון לך, שפית.
והוא... מה, הוא מבין, מה קורה לבן-אדם בלי קפה של בוקר.
Hi ima"
Texting in case you are sleeping, are you ok?
Did it catch into trap?"
רגע השתהיתי לענות, הטלפון צלצל:
"אַת בסדר אמא, האם זה נלכד?"
"כן, אני לא יודעת מה לעשות, לא מסוגלת עם המים..."
"אין לך ברירה, תקראי לשכן, אַת חייבת להפטר מזה".
לא עכבר, אלא, "זה", הדבר הזה, it , לא קוראים לילד בשמו, דהומניזציה של עכבר! האם
ה"זה" שמע את הטלפון, את רחש המים בברז, כששטפתי את הענבים, אולי שמע רק
את רשרוש הנייר, כשהוצאתי את הלחם מהמקפיא.
ארוחת הבוקר היתה מוכנה. בשום פנים ואופן לא אשב מולו, לא אסתכל בו מביט בי. אשב עם הגב למלכודת, מהצד, כמוהו. אם לא ארצה, לא אראה אותו, ואם ארצה, אַפנה מבט בלבד, לא את כל הראש, אהיה בשליטה מוחלטת. מצאתי לי על מי לשלוט.
כיוון שהשכן הכל יכול לא היה בבית. הזעקתי שכן אחר.
"זה הכל," סכם השכן האחר, כשראה את העכבר מכווץ בפינה. הוא בקש
שקית ניילון גדולה, הכניס את המלכודת לשקית ויצא.
אחרי כרבע שעה צלצל בדלת, החזיר לי את המלכודת, ריקה.
"מה עשית איתו?" חרדתי לשלום העכבר.
"מה זאת אומרת? שחררתי אותו בטיילת, הוא נראה מבסוט."
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
מקסים!!!!!!!!!!!!
השבמחקתודה רבה, יקירי
מחקראשית "טוב שכן קרוב מאח רחוק" כשהשאלתי לך את המלכודת לא העליתי על דעתי איזו דרמה חווית ואת הרגשות החמים שפיתחת לעכבר. אני מציע שבעתיד כשיחדור שוב עכבר למשכנך, חלילה לך מללכוד אותו (צער בעלי חיים) הפכי אותו לחית מחמד הוא יסייע לך בחיסול עודפי מזון.
השבמחקתודה לך שכני על העזרה וההוראות לעתיד. אכן, טוב שכן....
מחקהעכבר ידע לאן להגיע.....
השבמחקכפי הנראה, אינטואיציה עכברית
מחק