מֶנג' אָ טְרווָא, מיומנה של זקנה

"את מיכאל הכרתי במֶנג' אָ טְרווָא. לא, לא, זה לא היה מיכאל, היה לו שם הרבה יותר מיוחד, נדיר יותר. אחינועם, אביתר, אולי איתמר.

 "מנג' א טרווא, זו שלישיה, זה בצרפתית.

חלק מאתנו ידעו צרפתית, למדו. גם מי שלא ידע, ידע. רובינו ידענו קצת צרפתית, זה היה חלק מהבון טון של התקופה לדעת מושגי יסוד בכל מיני שפות. כל מיני, זאת אומרת, אנגלית, צרפתית, גרמנית, לא רק. גם רוסית ופולנית ויידיש. אחרת לא נחשבתָ לבן - תרבות, נחשבת לבור ועם הארץ. לא התפארו פעם בלהיות בור ועם הארץ, זה נכנס לאופנה אחר כך. גם אם הייתָ אנלפאבת עשית עצמך אינטיליגנט.

היו זמנים.

"איך התגלגלנו אז שלושתינו למיטה, מי זוכר.

אחת מאתנו כבר מתה, זו עדיין לא אני. הגבר, אחינועם, או איתמר, אמנם חי, אבל נחשב כמת.

"זה לא נכון, אולי הגזמתי, בעצם ראיתי את מיכאל, אביתר, אחינועם או איתמר כבר קודם, לפני המלנג' א טרווא. זה היה במסיבה אצל עיתונאי בשם יואב, אחר כך הוא התאבד, אז הוא עוד לא חשב, שהוא יתאבד.

הוא היה עיתונאי די ידוע, די צעיר. גרוש, זה נכון, אבל מוקף נשים. אז מה היה חסר לו, למה שיתאבד. אולי כן, מה אני יודעת. רבות מחשבות בלב איש. היה לו שם משפחה עברי, קצר, טהור, מהטבע, מִדבר, אלון, ערבה, כרמל, נגבי, דרומי, ככה, לכאלו שמות, עִבְרתו את השמות הלועזיים, הגלותיים.

אף פעם לא יכולתי לזכור אותם. כדי לזכור הייתי צריכה שמות של פעם, ויינטראוב, קרקובסקי, טננבאום, רוזנבלאט. ליואב בטח היה פעם שם של פעם, אבל לא ידעתי אותו. אם הייתי יודעת, הייתי זוכרת. אולי לא היה לו, ההורים שלו עִבְרתו את שמם. הוא כבר נולד לתוך השם העברי המדברי הזה.

"באותה תקופה היו לי הרבה חברים עיתונאים. לא רק עיתונאים, גם ציירים, משוררים, סופרים ונספחים. נספחי תרבות וסתם נספחים. במלים אחרות, אפשר להגיד, שהייתי בבוהמה של תל-אביב. לא נשאר כלום מהבוהמה ההיא. אחד התאבד, אתם כבר יודעים מי. היו עוד כמה, לא הרבה, פרופורציה, חברים.

"הרוב מתו, כמו שאומרים, מוות טבעי, לאט, אחד, אחד. אחרים יצאו מהבוהמה, לפני שמתו. אף אחד לא הרגיש, כשהם יצאו ממנה. ככה היא נגמרה, בעצם.

"גם אני, שהייתי בבוהמה ההיא, יצאתי ממנה. יכול להיות שהבוהמה ההיא בכלל לא היתה בוהמה, אלא מה שנאסף בשולי הבוהמה. הקצף. מה שנפלט מהגלים שהם עשו. הפסולת. אני מעיזה לומר פסולת, עוד אחת, להגיד על בני האדם, פסולת.

"הבוהמה זה רעיון יפה. אף שהיא חושבת את עצמה לבוהמה היא, בעצם, השוליים של החברה, השוליים של המרכז. ולבוהמה, זאת אומרת, לשוליים האלה, יש עוד שוליים ועוד שוליים, עד שבסוף מגיעים לפסולת. לא בסוף, אפשר להגיע כבר בהתחלה, חדי המבט מגיעים.

"אז אני חוזרת לנקודת ההתחלה, למנג' א טרווא, אבל לא שם הכרתי את מיכאל, אחינועם, אביתר או איתמר. הכרתי אותו במסיבה של יואב העיתונאי.

מיכאל, אחינועם, אביתר או איתמר היה גם הוא עיתונאי בעיתון אחר, שולי. לא בעיתון שבו  עבדתי.

"גם בעלי היה עיתונאי בעיתון צמרת, שאחר כך ירד מהצמרת וחִלקו אותו חינם לפני שסגרו אותו. ככה זה בחיים, אם החיים ארוכים דיים, העיתונים נסגרים.

לבעלי העיתונאי היה שם הרבה יותר קצר, הרבה יותר שורשי, גלותי יותר מהשם של מיכאל, אחינועם, אביתר או איתמר.

אני דווקא זוכרת את שמו, אבל אני לא רוצה לגלות.

"הייתי יפה במסיבה  של יואב. בכלל, הייתי סקסית וגם ידעתי כמה מושגים, לא נחשבתי לבור ועם הארץ.

פלירטטו איתי. 

"הוא, מיכאל, אביתר אחינועם או איתמר היה חתיך בהיר תלתלים. מכל החבורה עיני נדדו דווקא אליו. כשעיני נרגעו, הגיעו עיניו והתלבשו עלי. נדבקו. וככה נשארו דבוקים אלי באותה מסיבה. לא החלפנו מלה. אולי כן. מי זוכר. 

"אבל היתה שם חברה אחת בבוהמה, היא ראתה הכל, את העיניים שלי נתקעות בו ואת העיניים שלו שנדבקו לי ממש לתחת. היא היתה מומחית גדולה בלהבחין בדברים כאלה. קראנו לה שדכנית. אפשר היה לקרוא לה גם סרסורית.

"אני אמנם לא יודעת, איך התגלגלנו למנג' הזה, אתם כבר יודעים, עם מיכאל, אביתר, אחינועם או איתמר, אבל אני יודעת, שאילולא הסרסורית, כלום לא היה קורה. אף שבתקופה ההיא, אחרי ילדי הפרחים, וה-אל.אס.די וכל השלום והאהבה שינצחו ובזכות הגלולה, ובגלל שאף אחד לא שמע על איידס, זיון לא היה סיפור. 

"אילולא היא, כלום לא היה קורה, רק פלאוורות. אני לא טובה בזה, מכסימום, העיניים שלי היו מלוות את מיכאל, אחינועם, אביתר או איתמר, העיניים שלו היו נשארות עוד קצת דבוקות לתחת, עד שהיו נבלעות וזהו. שנינו היינו עשויים "מאותם חומרים, היינו עצלים וחסרי יוזמה בענייני אהבה. ואני, בכלל הייתי נשואה ולא היה בשביל מה. 

"אבל הסרסורית הריחה הזדמנות, הזמינה אותנו אליה לכוס קפה, שנהיה בקבוק יין ועוד בקבוק. במנג' הזה התאהבנו. לא בשדכנית, אולי גם בה באיזו מדה, אבל בעיקר אני בו והוא בי.

עכשיו לא רק העיניים היו תקועות, איפה שהיו תקועות, אלא שנינו, כל כולינו נתקענו זה בזו, להרבה שנים. אני אומרת, נתקענו, כי נתקענו. 

"אני הייתי נשואה, והוא, אמנם לא היה נשוי, אבל היה טיפוס.

להתאהב בו, התאהבתי בקלות, אבל מעבר לזה, היה קשה, היה קשה  מאד.

למרות הקושי ולמרות התנגדותו, עזבתי את העיתונאי עם השם הקצר, השורשי, היהודי, פִרקתי את הבית ואת כל החבילה, ברחתי גם ממיכאל, אחינועם, אביתר, איתמר. ברחתי לאמריקה. 

"סבא שלי, אבא של אמא, עשה ככה, נסע לאמריקה לברוח מהאהבה. אומרים, שאמריקה טובה בזה, יש לה כל כך הרבה להציע, במקום אהבה.

אבל לסבא שלי זה לא היה מספיק, הוא התאכזב מאמריקה. "אמריקה איסט ניש פיר מיר", הוא אמר לסבתא שלי אחרי שחזר משם והציע לה נישואין. הוא צדק, ככה משכיחים אהבה. 

"ואני נסעתי וחזרתי.

את האקס  העיתונאי, שכחתי או נכון יותר הוא השכיח את עצמו, כשהתחתן כדי להיגמל ממני.

כן, אבל ממיכאל, אחינועם, אביתר או איתמר לא נגמלתי.

הרבה שנים התראינו ולא התראינו, לסירוגין. ענייני המנג' א טרווא דהו לנו כמו בגדים בשמש, כמו שקורה עם השנים, אפילו המנג' א דה נשכח.

"הוא מטלפן, אני מטלפנת אליו, איך אומרים, נשארנו ידידים.

אנחנו מדברים על מוזיקה, הוא אוהב היסטוריה, אז גם על היסטוריה, גם אני אהבתי פעם היסטוריה לפני ששכחתי את כל התאריכים ואת השמות של הגנרלים בקרבות. יש לנו עוד נושא משותף, פוליטיקה, הוא מקלל  את הפוליטיקאים כמו שצריך. אני מהנהנת, לא מוסיפה שמן למדורה.

"גם על אופרות אנחנו מדברים, לפעמים מאזינים יחד, בכל זאת, היינו בבוהמה, נשארנו תרבותיים."

רק שלא יעלה על דעתכם שמדובר בי

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה