MRI
הכאב באגן התחתון ובין הרגליים אינו מרפה. למרות חדותו, אני לא מצליחה לדייק ולמקם אותו. ערמומי הוא, מתעתע, משחק איתי מחבואים.
"אַת רוצה מוזיקה באוזניות?" שואל אותי ג'ניה הטכנאי.
"שוברט" נפלט לי.
להפתעתי הוא עונה ברצינות, שיש מוזיקה קלאסית. שוברט לא קבלתי, אבל מוזיקת
המעליות סבירה בהחלט.
אני שוכבת עטופה בשני חלוקי בית-החולים. כפות ידי על החזה, כפי שהורו לי. מומיה. בידי השמאלית פעמון מצוקה, אוזניות מחפות על אוזניי להגן עליהן מרעש המכונה.
מה הייתי צריכה מוזיקה, היא לא מחניקה את רעש ה-MRI, הרעשים מתקיימים במקביל. והכאב כאב, גובר על שניהם.
"ג'ניה, תנמיך את הווליום", אני מבקשת.
אני מנסה להרפות את השרירים, להקטין את עוצמת הכאב, כמו שלימדו אותי, להתבונן בעין השלישית. מילא, אני מתנחמת, האתגר המדיטטיבי גדול יותר.
יש הפסקות בהלמות המכונה. הנקישות מתחילות בקרשצ'נדו וגוברות בהדרגה. יש סדר למכונה הזאת, יש לה קצב. יש טרררררר ארוך ללא הפוגה. אבל אם יש הפוגה, האוזן ובכלל הגוף אינם קולטים אותה. ה- טרררררר צורם בעיקר באוזני הימנית, צריך לבדוק את השמיעה באוזן שמאל, אני רושמת לי תזכורת בתאים האפורים. אחר-כך באות נקישות טור, טוִר, טוִר, טוִר, עם הפוגות ביניהן. במקום חסד השקט, מופגזות אוזניי במוזיקת המעליות. טור טור טור טור... נקישות קטנות, מהירות, בעלות עוצמה, פורטות על קצות העצבים, על נימי העור, דוקרות, אלף סיכות, מיליון, מי סופר.
הכאב נבהל, נסוג. אולי בזכות הריכוז. נהייתי קֶצב, מכונה. בעצם, מה איכפת, העיקר שנפטרתי מעונשו. אני מרפה עוד ועוד, מתמסרת לרעש, יכולתי להיסחף, להרביץ ריקוד, לזרום.
אבא לנגד עיניי, רץ בין מכונות הטווייה ב"סלילים". כל ימי חייו וכל ימי חיי לא בקרתי אותו שם במפעל. אף פעם לא התעניינתי, מה הוא עשה שם. אפילו בעיני רוחי לא ראיתי אותו רץ בין המכונות, משגיח, שחלילה, לא תעצורנה.
עכשיו, דווקא כשאני עקודה, מכונת ה - MRI נוקשת, צורמנית. נקישה ארוכה ואלפי נקישות קצרצרות, תוכפות, דוחקות, פורטות על תאי הזיכרון, מעלות יש מאין, כמו הנקישות במקלדת, במכונת הכתיבה הישנה שלי, לפני ימות המחשב, נוצר שם עולם מכל רעש התוהו.
הנקישות מרטיטות בעיקר את האגן, את צידו הימני, חופרות, מקימות לתחייה עולם שהיה.
אחי בקר את אבא ב"סלילים". כל מה שהוא זכר משם, היה רעש מתמשך, מכה ברקות, בלב. משנה את הדופק. אי אפשר היה לברוח.
"היו לו אוזניות", שאלתי. לא היו, ענה לי.
על כמה מכונות פִקח, היה שם מזגן באולם המכונות, האם הרעש בשפופרת ה-MRI באמת דומה לרעש, שתקף את אוזניו יום-יום, במשמרות הבוקר ובמשמרות אחר-הצהריים והלילה. האם היה אפקט מצטבר לרעש, האם
נפגעה שמיעתו.
רעש, כך קראתי מפי פרופסור, שאינני זוכרת את שמו, משפיע על הבריאות בכלל, לא רק על השמיעה.
מחקרים הוכיחו קשר בין חשיפה לרעש ובין סיכון גבוה ליתר לחץ דם, התקפי לב ושבץ. הגוף החשוף לרעש מפריש הורמוני מתח כמו אדרנלין וקורטיזול ואלה גורמים לשינויים בהרכב הדם ואפילו במבנה של כלי הדם. כבר אחרי לילה אחד של חשיפה לרעש מאבדים כלי הדם מגמישותם.
האם היה אפקט מצטבר לרעש, האם נפגעה שמיעתו, עורקיו, האם עלה לחץ הדם שלו. בכלל, מה אני משווה. אני כלואה כאן כארבעים דקות, אולי פחות. הנצח האמיתי, נצח של פועל שייך אליו. נצח. מה הבנתי אז על הנצח שלו, מה אני מבינה עכשיו.
הפוגה. הנקישות פסקו. השרביט עובר למוזיקת המעליות. המחשבות הולכות וחדות. קולו של ג'יניה מנחה אותי לנשום: "להוציא אוויר," הוא אומר. "להוציא אוויר" לא "לנשוף", שכולם יבינו.
אני מתקשה לעצור נשימה. איך ייתכן, הלו שנים תרגלתי, ועדיין אני מתרגלת, איפה הכושר, כשצריכים אותו.
איך לא ידעתי דבר, איך לא דמיינתי לעצמי, לא השתהיתי באולם המכונות, לא צפיתי במתרחש שם, שישה ימים בשבוע, 45 שעות, 180 שעות בחודש, 2160
שעות בשנה, 10,800 שעות במשך, נניח, 5 שנים, איך לא שאלתי, איך לא סִפר.
עכשיו, 50 שנה אחרי מותו, קפואה, חרדה, מקובעת בשפופרת ה MRI - , נזכרתי. זאת אומרת, הוא בשלו ואני בשלי, והרעש הגדול בינינו, מהדק.
איך נדחסו לגליל הצר, כל המפעל, אולם המכונות, הזיעה, חלוק העבודה האפור, בלוריתו
השחורה, רגליו המתרוצצות ואני עם הכאב שלי.
"תראי אותי, קטן עלייךְ הרעש הזה", הוא סוף-סוף אומר לי, האיש שאף פעם לא הראה את עצמו לפני, לא הבליט, נחבא, האיש שהיה אבא שלי.
"ואיך נשאר לךָ כוח לכל שאר רעשי החיים, אלינו, לרטינות של אמא?" אני מתריסה לעומתו, יש לי טענות.
בצילום: מעבר לחלון
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
מרגש מאד!!!!!! וכתוב נהדר כרגיל!!!!!!!!
השבמחקאיזה כייף שאתה קורא. תודה רבה
מחקנוגע ללב
השבמחקתודה מקרב לב
מחק