הלו דוקטור

 

לא לעולם חוסן. מפאת בקורי התכופים אצל הרופאים, שמתי לב לאיזה נוהג, נוהל או אולי בון טון, שאותו פיתחו הרופאים בישראל. ענין של התנשאות, או חוסר בטחון, לא עלינו, או מחסום, או הרופא יודע מה ולא יגיד. עליי להודות, שלא נתקלתי בזה אצל הרופאים, שמוצאם מצפון אמריקה.

 

אתה נכנס לחדר, הרופא ישוב מאחורי השולחן, עיניו מושפלות, תקועות במחשב. לעיתים הוא ממלמל איזה שלום מתוך נפשו התועה במחשב, אבל חלילה לו מלהרים תוך כדי כך את עיניו מהמסך, שמא יאונה או יעונה לו איזה דבר, כאילו מאז השימוש במחשב, כללי הנימוס האלמנטריים לא נועדו לרופאים.

 

אז לא עוד, לא אלמן ישראל, הנה כמה תחבולות שבהן השתמשתי באחרונה.

ההצלחה מובטחת. כשאני חוזרת  למרפאתו של תוקע העיניים במסך, בתנאי שהוא זוכר אותי, עיני הדוקטור נִישאות אלי ואני זוכה לִבְדל של הארת פנים.

אז הנה כמה משיטותיי, שהפכו את רופאיי (גם אם אינם יודעים זאת) לאוהדיו של הפילוסוף עמנואל לוינס, הרואה את יסוד האתיקה בפניו של האחר.

 

1.אם הרופא צעיר, אני מתיישבת בכיסא הפנוי ומיד פוצחת בנאום כהא לישנא:

לא נוח לי להפריע לך, אבל בכל זאת, אתה רופא צעיר, לפניך קריירה מזהירה, הרבה פציינטים יכנסו לחדרך, אז עצה מגדולה ממך בשנים. במקום לתקוע את המבט במסך, הרם עיניים, חייך אל הפציינט, אולי אפילו תקום לקראתו, שאל לשלומו – אני מבטיחה לך, הקריירה שלך תזרח, כגודל החיוך שלך.

 

הלם ואלם. פתאום אני רואה עיניים מתרוממות מהמסך, מביטות בי לשם שינוי, משחררות אותי מההחפצה, מחזירות אותי למין האנושי. בן אדם יושב מול כבוד הרופא.

 

2.אם הרופא בן גילי או מבוגר ממני. הנאום נשמע בערך כך:

אתה בוודאי כמוני, זוכר את הימים, שבהם נכנסת לרופא והרופא הסתכל תחילה עליך ולא על המסך.

שקט. מבט זוחל מהמסך,  עיניים מסתכלות בי, מופתעות, קצת מוטרדות. בדרך כלל, אני זוכה אפילו בחיוך, אמנם של מבוכה, אבל שווה כל מאמץ. אחר-כך משתחרר הפה, והרופא מתנצל, רחמנא ליצלן, או מטיל את האחריות על עומס העבודה ומדיניות הקופות והרופא יודע מה.

 

3. או -

מה שלומך, דוקטור, אני רואה שבגלל מדיניות קופת-החולים, בגלל העומס, אתה לא יכול להרים את המבט מהמסך. תראה, דוקטור, לאן הגענו. המבט ניתק מהמסך. ניצחון!

 

בכניסה לחדר הרופא, זכרו, זכותכם לראות את עיניו, את פניו. אמנם כְחולים אתם זקוקים לו, אבל אם אינו זוכר, מותר להזכיר לו שבכם תלויה פרנסתו, וגם שיזכור מנין בא ולאן הוא הולך. גם הוא יזדקק  פעם לרופא.

  

בתמונה – שעור האנטומיה של ד"ר טולפ – מאת רמברנט. בציור נתיחה (דיסקציה) של זרוע אדם. הגופה הייתה שייכת, כפי הנראה,  לפושע בשם אריס קינט (Aris Kindt), שהוצא להורג בעוון רצח. הנתיחה  נעשתה בשנת 1632  בבית גילדת המנתחים בוואחֶבָּאו, הולנד.

 

בספר "טבעות שבתאי"  כותב וו.ג. זבאלד  על התמונה המפורסמת:

 

"...מה גם, שההרצאה באנטומיה... לא זו בלבד שספקה עניין רב לרופא לעתיד, אלא גם היתה תאריך מכריע בלוח השנה של החברה בימים ההם, שהאמינה כי היא יוצאת מן האפלה אל האור... המחזה שהוצג בתשלום בפני קהל רב מן המעמדות הגבוהים, בקש מן הצד האחד להציג לראווה את תאוות המחקר... של המדע החדש, אבל מן הצד האחר, אף שכל הנוגעים בדבר היו בוודאי מכחישים זאת, נועד לקיים את הפולחן הארכאי של ביתור אדם, של ההתעללות בבשר העבריין עד מעבר למוות, שעדיין נמנתה עם העונשים הקבועים בחוק..."

 

"בעומדינו היום במאוריצהאוס (בהאג שבהולנד, שם מוצג הציור)  מול ציור האנטומיה של רמברנט, שמידותיו שני מטר על מטר וחצי לפחות, אנו עומדים במקומם של מי שעקבו אחר הליך הנתיחה בוואחֶבָּאו וסבורים שאנו רואים את מה שראו הם: את גופו הירקרק של אריס קינדט, המוטל בחזית התמונה על מפרקתו השבורה ועל קימורו הנורא של חזהו באבון המוות. ואף על פי כן, ספק אם היה מי שראה מעודו את הגוף הזה באמת, כי אמנות  האנטומיזציה שהיתה אז בראשית דרכה שימשה במידה רבה כדי להפוך  את הגוף המורשע ללא נראה. ראוי אפוא לציין שמבטי עמיתיו של דוקטור טולפ אינם מופנים אל הגוף עצמו, אלא סוטים ממנו, כחוט השערה, אל האטלס האנטומי הפתוח, שהגופניות המזעזעת מצטמצמת בו לכדי דיאגרמה, לכדי סכמה של אדם, כפי ששיווה אותה בנפשו  חובב האנטומיה הנלהב רנה דקארט, שכנראה נכח גם הוא בוואחבאו באותו בוקר בינואר. דקארט, כידוע, לימד באחד מן הפרקים המרכזיים בתולדות השעבוד שעל האדם להסיט עיניו  מהבשר הלא מובן ולמקד אותן במכונה הטמונה בתוכנו, במה שאפשר לו להבינו במלואו, במה שאפשר לו לנצלו עד תום לעבודתו, במה שאי אפשר לתקן או להשליך בעת תקלה..."

 

עד כאן זבאלד. אוסיף, שמדקארט התפתחו, או נכון יותר נסוגו, המדע והפילוסופיה, עד להחפצה מוחלטת של האדם במשטרים הטוטאליטאריים. היום, לשמחתי,  פונה הפילוסופיה  דווקא אל הלא מובן, המתחיל בפניו של האדם, תוך הדגשת המסתורי ותוך הכרה באי היכולת לפתרו. הלוואי שגם הרופאים בארץ יפנימו.

(C) כתבה: באבא יאגה