מגבת

 

"אולי תזרקי את הסמרטוט הזה, אמא," כעס גיא, " הוא כל הזמן רטוב, בגלל זה יש לך המון בחשים באמבטיה".

"לא אזרוק," התגוננה שרה.

"טוב, בסדר, אז שיהיו לךְ ג'וקים".

בשנים האחרונות, ככל שהיא באה בימים, ככל שהתרופפה בריאותה, כך הלכו והקצינו הערותיו של בנה, נדמו באוזניה כפקודות.

אמנם ביקוריו תכפו, אבל קְצר רוח היה אתה, כאילו נולד לבית שמאי. כבר אמרה לו את זה,  חשבה שהבין. לפעמים הצליח להתאפק, לפעמים הכחיש, 'מה פתאום פקודות בראש שלך', רטן. היא לא ידעה לחזור על הרטינות, תוכנן השתנה, אבל הכעס האצור בהן חזר על עצמו.

היא חשבה על זה, לא ידעה מה להגיד לו, אבל להתעלם לא הצליחה, לא רצתה להצליח.

'הוא בן טוב', הרגיעה את עצמה.

מרחוק, בלי המשקפיים, נראה הסמרטוט אפור בהיר.

מקרוב, מיד ראיתָ את המשבצות. לכל משבצת מסגרת לבנה ובין המשבצות, בפינות, עוד משבצות, קטנות יותר, שורה של משבצות צהובות, שורה של כחולות, שורה של ירוקות, אחר כך אדומות ושוב כחולות וחוזר חלילה. כשהנחתָ את הסמרטוט לרוחב, מכל צד, בשוליים, נוצר מלבן לבן.

סתם סמרטוט, אבל איזו מלאכת מחשבת. 

שלא תעלו  בדמיונכם סמרטוט צבעוני, הבד דהה מזמן. הצבעים, שפעם התבדלו אלה מאלה, כמו נצבעו מחדש, כוּסוּ במכחול של יושן, אם כי מקרוב עדיין אפשר היה להבדיל בין הצבעים. 

מידותיו של הסמרטוט היו 70 על 40 ס"מ . היא למדה אותן מלולאת בד זעירה, ששמשה לתליה. אמנם היה קרע בלולאה, אבל עדיין אפשר היה לתלות בעזרתה את הסמרטוט על וו.

על צידה האחת של הלולאה נארג "שירה" בכחול.  "שירה" היה, כפי הנראה, שם הדגם. עוד היה כתוב על הלולאה Made In Israel ,פעם יִיצאו מפה טקסטיל.

ישראל רוזן, היה שמו של היצרן. השם נארג בחוט אדום בעברית ובאנגלית - מה שחזק עוד את העובדה שהסמרטוט, שפעם לא היה סמרטוט, נועד ליצוא. סמל היצרן, פרח גרפי ואולי פתות שלג הופיעו מתחת לשם היצרן.

הבד היה 100% כותנה. לפי ההוראות, צריך היה לכבס אותו לפני השימוש, צבעים כהים בנפרד. הכביסה המומלצת היתה בטמפרטורה של עד 95 מעלות צלזיוס.

זה היה רק צידו האחד של הבד, הפוזיטיב שלו.

כיוון שמדובר באריגה, הצד האחר היה, והוא עדיין, הנגטיב. המשבצות  הצבעוניות, שהיו בפינות הפוזיטיב, נקטעו. האדומים והכחולים שמרו על צבעוניות מובדלת, הצהובים כמעט אבדו, והירוקים העִזים החווירו. 

בשולי הרוחב נותרו עדיין שני פסים מובהקים וברורים בצבעוניותם, כחול ואדום. היה עוד פס מכל צד, אבל שרה התקשתה לקבוע את צבעו.

למעשה, כשהתבוננה בשום לב ומקרוב בפס הכחול, היא שמה לב שקווי המתאר שלו מיטשטשים. האפור, שבעבר היה תכלת, הרשה לעצמו לחדור את גבולות הכחול, יצר מִפְרצונים זעירים של אפור. הפס האדום, לעומת זאת,  בלט שבעתיים, ידע לשמור על עזותו וגבולותיו. מה יש לדבר, אדום.

שרה לא יכלה להתעלם  גם מהשוליים הפרומים בצידו של הפס הכחול. המבט חזר ונדד לצד האחר, לשוליים שבצד הפס האדום. כן, ללא ספק, הם היו פרומים פחות. למרות כרסום הזמן, ידע האדום להפקיד שומרי פיגמנטים. מלך.   

"איזה ג'וקים? אל תגזים, רק בַחֲשים, בעצמך ראיתָ, חוץ מזה, זה לא סמרטוט, זאת מגבת."

"נו, אמא, באמת," התריס גיא, "זה עם המשבצות האפורות על דופן האמבטיה? זה סמרטוט מחורר, מה יש לךְ, אמא?"

"מחוּרר, שמחורר, זאת מגבת, המגבת האחרונה, שנשארה לי מאמא שלי".

"מאמא שלך?"

"כן, היו שתיים כאלה. לא זוכרת, מתי אמא קנתה אותן, מתַאֵר לעצמךָ, יותר מכל חייך, יותר מחמישים שנה. לא, מה פתאום, שישים לפחות, איזו איכות, היום, אחרי שנה מגבת נראית כמו סמרטוט, וזותי סמרטוט-סמרטוט, אבל עדיין חיה." 

שרה לא אמרה לגיא - לא רצתה להפחיד אותו, גם כך הוא דואג מדי לשלומה - כל עוד תהיה המגבת הזאת, גם היא תחיה.

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה