Gravez - ישר לקבר
בגלל אזכרה הגעתי לבית הקברות בחולון, ששמו הרשמי, תל אביב דרום.
בבית הקברות הזה קבורים הורי כמעט חמישים שנה. בדמי ימיהם מתו, היא בדמי ימיה והוא בדמי ימיו. אבל אין הם קבורים זה ליד זו, כפי שנהוג לקבור היום, כפי שיאה ונאה אולי, אלא מרוחקים, כל אחד בקברו הוא, אולי למען שלום בית שם בעולמות הנצח. היא בגוש 6, אזור 3, והוא בגוש 3 אזור 7, שורת הקבר של שניהם דווקא זהה, שורה 24, יד המקרה היתה בדבר.
מה כל זה אומר עלינו, עלי ועל אחי, ילדיהם. אולי רק שהיינו צעירים והמומים ומבולבלים וחסרי גרוש על התחת, אולי ואולי לא.
עלי להתוודות, לא לעיתים קרובות אני מגיעה לקברי הורי. טכסים, בתי קברות, אבני מצבה - זרים לי, חכמת עגל מלומדה, אני שם, כך עושים כולם, כך צריך, כך נהוג. אני עומדת מול המצבה כמו פוץ, לא זו בלבד שהאבן אינה נוגעת לליבי, אלא אני מתמלאת ניכור וכעס, אני נאטמת, דבקה באבן. אני אבן.
לא אמא, לא אבא, אבן
אין לי מושג למה, אולי תרגיל עושה לי כאן הנפש, תרגיל בהגנה עצמית, יעידו מביני דבר. אולי טראומה שאי אפשר לחזור אליה, פרידה שכאבה מדי, פחד מוות, יהנהן פסיכולוג מזדהה. לו הפתרונים.
עובדה, אני ממעטת להגיע לקברי הורי. אבל כשאין זה נוגע לקרובים לי ביותר, אני דווקא נהנית לבלות בבתי קברות. אני אוהבת אותם, כשמזג האוויר נוח, כשאפשר לשמוע את השקט ואת הרוח מרשרשים בין העלים, בבתי הקברות שעצים מתנשאים שם לגובה, שהגשם פוקד אותם לעתים קרובות. מה שלא קורה במרבית בתי הקברות בארץ, אולי רק בוותיקים שבהם, במרוחקים.
אצלינו, בבתי הקברות העירוניים, אנחנו קוברים היום את מתינו, כשהמרווח בין קבר לקבר, מזכיר את המרחק בין מושבי מטוס במחלקת תיירים או את זה שבין הכסאות בבתי הקולנוע. כשהריאות נושמות צפיפות, המחשבה לא שטה.
אבל כבר הגעתי, כבר הייתי בבית הקברות שבו קבורים הורי, אז מה, לא אגש לקבריהם.
התחלנו ללכת לכיוון, גיסתי ואני, ואף-על-פי שהיתה לנו כתובת מדוייקת של הקברים, התברברנו גם הפעם, כמו שאני מתברברת תמיד.
אחורה פנה. החלטנו לחזור למשרד בית הקברות ולקוות שיהיה עדיין פתוח, למרות צהרי יום השישי.
המשרד היה רחוק, השמש להטה והלהיטה את גושי השיש, כמו שהיא אוהבת, צבעה את האוויר בריצודי צבע שקופים, שרקדו לנגד עינינו, סמאו את המבט.
הנחמד שקבל את פנינו במשרד הציע לשתות מים קרים ושאל, אם יש לנו סמרטפון ואם אנחנו יודעות את שמות הקבורים.
"בטח, מה זאת אומרת, יש עוד היום אנשים שאין להם סמרטפון?!"
הוא בקש את הסמרטפון שלי. תוך דקה הייתי מחוברת, הפעם למתים שלי.
Gravez"", הוויז של ה-graves , קוראים לאפליקציה, ישר לקבר היא תוביל אותי, עלי רק לבחור, אם ברכב ואם ברגל.
בחרנו ברגל. מהאפליקציה דיברו אלינו. לא, לצערי, לא המתים, קולות אחרים, זרים הורו לנו את הדרך.
קודם, כשהקלדתי את שם אבי ואמי, קבלתי על מסך הסמרטפון את צילום שני הקברים. את כתובתם המדוייקת, גוש, אזור, חלקה וקבר ואת תאריך מותו של כל אחד, תאריך עברי ולועזי. מיד ראיתי, שמקבר אבי שוב עקרו את בית הנר.
שמעתי שכך זה מתנהל בבתי הקברות שלנו. לפעמים, כשחסר לקבלן בית-נר למצבה חדשה, הוא עוקר ישנה ומשתמש בה לקבר החדש. מילא, נחמתי את עצמי, במנילה שבפיליפינים המצב עגום הרבה יותר. במלאת חמש שנים למות יקירך, אם אינך מחדש את חוזה הקבורה ומשלם דמי שכירות לקבר, המת מוצא מקברו. קוברים תחתיו מת אחר, שקרוביו כן שילמו עבורו.
וחזרה למראה העיניים: על שתי המצבות של הורי דהה צבע הכתוב. מה שהצית ביתר שאת את רגשות האשמה וסחט ביני לבין עצמי הבטחה לביקורים תכופים יותר ולשיפוץ המצבות.
האיש שעל המשרד הציץ בצילום המצבות ומיד המליץ, שבלחיצת כפתור, הנה פה, אפשר להזמין את השיפוץ הנדרש.
לא, הציע אחי, נעשה את זה לבד, נגייס את הילדים.
אבל לא על כך רציתי לספר, אלא על ה Gravez , האפליקציה, שתוביל אתכם ישר אל הקבר, האפליקציה שתחבר אתכם למתים שלכם.
אני מחכה לשלב הבא, לאפליקציה שבאמת תחבר אותי למתים שלי, שהם יובילו אותי לקבר בעצמם ובדרך וגם כשנגיע לקבר, נוכל לשוחח. בעצם, שבכלל נוכל לשוחח בניחותא, הגיע הזמן אחרי שנים רבות כל כך.
אם לא בימיי יקרה הדבר, ואם אהיה כבר בין שוכני עפר, זכרו להתחבר אלי, כשסוף סוף תקום ותהיה האפליקציה.
קראתי ב"גג", כתב עת לספרות, ש:
בכפר הקטן אוטסוצ'י ביפן, שהיה חלק מאזור שאירעו בו רעידת אדמה וצונמי שכילו במחטף כ-16,000 בני אדם, אחד מתושבי הכפר שאיבד את בן דודו, בנה בגינת ביתו תא טלפון, כדי שיוכל להתקשר אליו כשיתגעגע. תא זה היה למוקד עלייה לרגל ליפנים שאיבדו את יקיריהם.
חנה גרנות, ששכלה את בנה דרור, נסעה לשם, הרימה את השפופרת, ניסתה. היא כתבה על כך שיר, קראתי אותו.
צמרמורת.
כתבה וצלמה: באבא יאגה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
גם אני לא אוהב להיכנס לבית קברות.
השבמחקאבל המצבה מאפשרת לי להרגיע נקיפות מצפוני בטיפול ושמירת האבן - כאילו אני מכסה את אבי ואמי לקראת הלילות הקרים ומשקה במיים לקראת הימים החמים.
ככל שאני מתבגר אני מדבר עם הורי הרבה יותר - אבל מהבית...
גם הדיבור שלי איתם הוא בגלל צורך שלי להקל על נקיפות מצפון.. וככל שמתארך לו הזמן - אני מבין את הורי יותר ויותר...
יוסי, תודה רבה על ששתפת. כן, עם השנים אנחנו מבינים יותר ובודאי סולחים.
מחקמבינה לגמרי את הרגשתך וכמובן את הצורך להשקיט את המצפון
כרגיל כתוב נהדר ,
השבמחקלא שגרתי וניתן להזדהות עם הרבה .
ובאשר לאפליקציות, מרשים ונוח אם כי מנוון....אותנו, את מוחנו.... שלא נדבר על היעדר כמעט מוחלט של פרטיות ועוד מרעין בישין
תודה רבה, זה המחיר שהחברה המערבית משלמת ותמשיך לשלם עוד ועוד.
מחקאם כי יש בהן נוחות גדולה.