שכנים

 ירושלים  היא עיר טעונה. אם תרצו, מיקרוקוסמוס של ישראל (אולי אף של העולם).

מאז שהגעתי אליה לפני 36 שנים, ההטרוגניות שלה היא שמושכת אותי ובו בזמן גם מאיימת. מצב קיומי.

לפני יומיים, ימי הרמדאן, צעדו בירושלים אנשי "להב"ה" היודונאצים ו"מוות לערבים" היתה  בפיהם הבשורה.

 אם לא די לי בירושלים, אני מתגוררת בשכונת אבו תור - שכונת תפר.

במעלה הגבעה יהודים, אזרחים, בשטח שהיה עד מלחמת ששת הימים שטח הפקר, שהיום נקרא אבו תוֹר (שמה הרשמי של השכונה הוא גבעת חנניה, אבל לכו תשאלו ירושלמי איפה זה גבעת חנניה. אבו תור הוא השם, "אבי השור" על שמו של אחמד אל קודסי, מפקד בצבאו של צלאח א-דין, שרכב על שור).

במורד הגבעה פלסטינים, מאז איחוד ירושלים מרביתם תושבים, א-ת'וּרי.

 למרות אחדותה הרשמית של ירושלים, אין שוויון בין שני חלקי השכונה, לא שוויון אזרחי, לא שוויון מנהלי, לא תקציבים שווים בתשתיות ולא בשירותים. כאילו שוויון, כאילו ירושלים מאוחדת. גם מצבם הסוציו-אקונומי של תושבי א-ת'ורי גרוע יותר מהמצב באבו-תור.

 אף על פי כן, אנחנו חיים פה, זה בצד זה. ברחובות מסויימים, כמו ברחוב עשהאל, למשל, בצד אחד בתי יהודים ובצד שממול, מרחק של כביש צר, בתי ערבים. בקיצור שכנים ממש.

מאז שאני גרה בשכונה ידענו ימים טובים וימים טובים פחות.

כשהגעתי לשכונה, היו היחסים עם השכנים הערבים סבירים, הילדים שחקו יחד כדור-רגל במגרש של המתנ"ס השכונתי, לא היתה ידידות גדולה, אבל גם לא היו גילויי עוינות. המצב השתנה באינתיפאדה הראשונה והשנייה. שתי הקהילות הסתגרו זו מפחד האחרת, היו פריצות, גניבות רכב, נופצו שמשות רכב, ברחובות התפר עפו אבנים, התפוצץ בקבוק תבערה.

בשוך האינתיפאדות, היינו שוב לשכנים.

לפני כ – 11 שנים  הגיע לרחוב עשהאל הזוג אפשטיין. הוא, דוד אפשטיין, בעל ניסיון בניהול קהילתי בשכונות הטרוגניות ובגיוס כספים. הוא גם נבחר לראש ועד השכונה ונציגה במינהל הקהילתי בקעה, ירושלים, שאליו סופחה אבו-תור.

השניים שמו להם למטרה ליצור יחסי שכנים עם הפלסטינים מול ביתם. הפכו עולמות והצליחו לגייס לפעילות גם את המוכתאר של א-ת'ורי, אבו-ניג'מה (אגב, השנה הוא היה בין מקבלי התואר יקיר ירושלים על פועלו  למען שכנות טובה) ועוד שכנים יהודים ופלסטינים.

לאט-לאט, גישוש אחרי גישוש, שיחה, חיוך, הזמנה לקפה ועוגה, פגישה, הלא ייאמן קרה, קם פרוייקט שכנות טובה, אבו תור, א-ת'ורי. (אני רוצה לציין את הקושי שהיה ועדיין קיים לפלסטינים בירושלים לפעול עם יהודים. עינה של הרשות הפלסטינית, שרואה עצמה בעלת הבית במזרח ירושלים, פקוחה, קל להפיץ שמועות כמו, הוא משת"פ של היהודים והגינוי החברתי אורב). נפתחו פעילויות משותפות ליהודים וערבים,  הוקם פורום נשים, נערכו פיקניקים משותפים, הוקרן סרט, הוקמה גינה קהילתית קטנה, שעבדו בה משפחות יהודיות ופלסטיניות, נוסדו קורסים לערבית ליהודים וקורסים לעברית לערבים. המורים היו תושבי השכונה, מתנדבים משני הצדדים. הוקם בית קפה לשפות. בית הקפה פועל פעמים בשבוע, דוברי עברית וערבית שרוצים לשפר את יכולת השיחה שלהם בשפת השכנים נפגשים,. חצי שעה מוקדשת לדיבור בערבית וחצי שעה לשיחה בעברית.

הוקמו שתי קבוצות כדור-רגל מעורבות לילדים בשתי קבוצות גיל, ויש רכזת פרוייקט בשכר, נופר כהנא, מסורה לתפקידה.

 הלא ייאמן קרם עור וגידים, הזוג אפשטיין והמוכתאר אבו ניג'מה ושאר הפעילים השכילו לא לדבר פוליטיקה ולא להיכנס לוויכוחים על הנרטיבים השונים, אלא להשתמש בכוח המספרי של שני חלקי השכונה כדי לקדם אינטרסים משותפים.

עם הזמן הצטרפו עוד מתנדבים לפרוייקט, וורוד סלמאן, למשל, עורכת-דין מא-ת'ורי שהתנדבה ללמד ערבית, אדריכלים באבו-תור, שתכננו מבנה משותף. הפרוייקט התחיל להתפרסם, הוצג בכנסת. הודות למאמציו של דוד אפשטיין, המינהל הקהילתי בקעה רבתי, נתן חסות לפרוייקט, לקח על עצמו לתת לו שירותים מינהלים וכספיים. (לפרוייקט מגוייסים כספים ויש לו הוצאות.)

והכי חשוב, מידת העוינות והאלימות בשכונה פחתה. כך גם הניכור, החשש, חוסר הוודאות.

 אני, סוף-סוף היתה לי עדנה, מצאתי מעט פנאי ללמוד לדבר ערבית.

חפשתי שיעורים קרובים לבית וכך הגעתי לפרוייקט, שהתנהל מתחת לאפי בלי שידעתי עליו.

נרשמתי ללימודי ערבית מדוברת, לא מורים מקצועיים, אבל כן קבוצה בעלת רצון טוב וצורך להבין את מי שגר ממול.

התלהבתי, עשיתי סרט דוקומנטרי על הפרוייקט, שהוקרן בטלוויזיה בערוץ 98  במשך חודש.

(מי שלא ראה אותו, הנה הלינק

https://www.youtube.com/watch?v=DGZ8c8AAd9E&t=104s )

 תוך עשיית הסרט נדלקתי עוד יותר על הפרוייקט – טיפה של תקווה בים השנאה הגדול.

אני קניתי לי כמה חברים בא-ת'ורי הפלסטינית, מה שלא קרה לי קודם לכן, במשך 30 שנה.

אבל לא לעולם חוסן.

לאבו-תור נבחר נציג חדש למינהל הקהילתי, שידע את יוסף, אבל החליט להתנכר ולהתנכל לו.

הוא נבחר לייצג את השכונה, אף אחד מבוחריו, כולל אני, לא העלה בדעתו, שדווקא הפרוייקט, קרן האור הזעירה, שזכה לאהדה ציבורית ולניסיון לחקות אותו בשכונות תפר אחרות בירושלים, ואף בקהילות בעולם, יהפוך לצנינים בעיניו.

הוא בוחש בקדרה ומנסה להסית את  מינהל בקעה מלהמשיך ולתת חסות מינהלית לפרויקט.

הנציג  אינו מוכן  להופיע בפני פעילי הפרוייקט, שחלקם ודאי בחרו בו, למרות שפנו אליו בבקשה לפגישה.

וכל זאת כשבירושלים, כל גפרור יכול להצית תבערת שנאה.

 אתם מבינים את זה

אני, למרות שנותי הרבות, לא.

מי שפועלים בפרוייקט מנסים לשכנע את המינהל להמשיך ולתת לו את חסותו, כדי לתת גושפנקה רשמית יותר לפרוייקט וכדי שהפעילים יהיו פנויים יותר לעשייה משותפת ולא בענייני ניהול.

במינהל הקהילתי בקעה בודקים.

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה