בלש ועורך-דין - סיפור

 

 

היה לכם פעם חבר שנרצח, היה לכם  חבר רוצח.

 

אלוצי הפרנסה גרמו לי לא אחת אי נחת, אבל כמו שקורה בחיים, דווקא הם זִיכו  אותי בהרפתקאות, שאילולא נאלצתי לקרוע את התחת במלאכות הרבה, לא הייתי נחשפת אליהן.

 

בין שאר משרות  ועסוקים, הייתי גם מורה. ממשרת מורה, כמו ממשרת מורה להתפרנס  בכבוד אי אפשר היה, אז העמסתי על סל הפרנסה שלי ונשאתי אותו בגאווה על כתפיי הדלות והצעירות.

  

מה לא עשיתי כדי להתפרנס. לִמדתי בתיכון, נתתי שעורים פרטיים, הנחיתי באוניברסיטה ואם עדיין לא הסתחררתם, כי אני כן קבלתי סחרחורת באותם  ימים רחוקים, אז גם לִמדתי עברית באולפנים, שהיו מלאים עד אפס מקום בעולים החרוצים והצמאים לדעת, שהגיעו אלינו מברית-המועצות.

 

התלמידים באולפן, סירובניקים, היו רובם מבוגרים ממני, נראיתי מצוין, הייתי מורה טובה ולא מעט מהם ניסו לפלרטט איתי. את כולם  נשא הרוח עם זכרוני הנחלש, אבל שניים מהם, שהיו אחר-כך מבאי ביתי,  לא אשכח.

בלש  ועו"ד.

 

כמו מלאכי השרת היו השניים מלווים אותי אחרי שעות הלמודים וקצת פחות ממלאכי השרת, השחיזו חרבות ומלים, שזה עתה למדו וכאלה שידעו  מארץ שם, ומרטו זה לזה נוצות בקרב תרנגולים אופייני וקראו קריאות וזִמרו זמירות ונהלו ויכוחים על "אנה קרנינה" ועל גוגול, וקראו לי קטעים נבחרים מ"החטא ועונשו" ברוסית, שלא הבנתי, ובלבד לזכות בתשומת לבי -  ואני נמלאתי גאווה, ישחקו הנערים לפניי.

 

הבלש, שהיה גם ג'ודוקה שרירי,  אמנם לא היה דוקטור לעברית, אבל בזכותי ידע ממנה די כדי להתקבל למשטרה לאיזו יחידה של שו שו, שאת שמה לא גלה, כפוי הטובה, גם באוזניי.

 

עו"ד רצה לצחצח את העברית שבפיו כדי להצליח במבחני הלשכה, לזכות סוף סוף ברשיון עריכת דין ישראלי ולהתפרנס בכבוד ממקצוע שלמד ואהב, שבא לו בירושה מאביו, פרוקורטור המדינה בליטא הקומוניסטית.

 

נורות האזהרה דלקו כל הזמן, אבל אני בעיוורוני, חשבתי שמדובר בניאונים, והשניים, שבעצם נוכחותם, הטילו עלי את חובת קליטת העלייה במלוא חומרתה, הפכו לידידי הבית.

 

עם קשיי הקליטה שפחתו, הפכו בקורי חבריי בביתי לתכופים פחות, עד שיום אחד הוזמנתי בשעה טובה ומוצלחת, לחתונתו של עורך-הדין.

הכלה היתה יפיפייה בת שש-עשרה או שבע-עשרה, צעירה בשנים מעו"ד ועולה הרבה יותר טרייה ממנו.

 

 בין אורחי החתונה לא נפקד  מקומו של  תלמידי-חברי הבלש, שהתעלה בעצמו ועל עצמו בריקון כוסות וודקה, אולי אף בקבוקים, אם לשפוט לפי אוזניו שהסגילו כמו פניו.

 

כשנה אחרי החתונה,  אחרי שנטשתי את ההוראה למען פרנסה טובה יותר של עורכת חדשות בעתון,  הגיע  לדסק החדשות ידיעה, על עורך-דין מבת-ים החשוד ברצח אשתו.

  

בעודי מחפשת  בין השורות  את שמו של עורך-הדין, נתקל מבטי בתצלום של פרצופו שנלווה לידיעה. לא היה מקום לטעות, פרצופו של תלמידי לשעבר התנוסס שם, שחור על גבי אפור.

 

עוד קראתי בידיעה, שהאשה שהיתה בחודשי הריון ראשונים הוטבעה באמבטיה ושיחסיהם של עורך-הדין ואשתו, פעפעו מבעד לקירות והפריעו את מנוחת השכנים שספרו על מריבות קולניות בין בני הזוג.

 

יותר משלושים שנה עברו מאז, אבל עדיין, לעיתים, בשעות שבין ערות לסיוט, אני רואה אותו, את תלמידי, שאגב הצטיין בלימודי העברית, והיה בר סמכא בכתבי דוסטוייבסקי, מגיע הביתה, לדירה בקומה השלישית בבת-ים, שאותה קנה בעמל רב ובדמים הרבה, מניח את תיק עורך-הדין, מקנח את זיעתו, שותה כוס מים ומקנח בכוסית וודקה ובעוד כוסית ועוד אחת.

 

רק עכשיו שם לב, שאשתו, ששמה היה נטשה או רעיה ואולי סופיה, תהרגו אותי, אם אני זוכרת, לא קבלה את פניו בבואו, והוא צועק, נטשה, או רעיה או מאשה, איפה אַת.

 

הוא קצת מתרגש, מתרגז מהעדרה, אולי היא ישֵנה. לשוא הוא מחפש אותה. אחר-כך, אחרי עוד שתי כוסות וודקה, כשרוגזו וחום גופו עולים ותואמים ליקוד שבחוץ, הוא פורץ לחדר האמבטיה, וצועק איזה דבר לעבר אשתו שאולי טובלת במים ומעשנת סיגריה, "יוב טבויה ... כמה פעמים אמרתי לך, שלא תעשני עכשיו, אַת חונקת את התינוק שלי!" והיא, שפניה מוסתרים בעשן או בקצף, אינה  טורחת לענות. הוא קרב לאמבט ומטלטל את ראשה בכעס ואולי לא. אחר-כך, הוא מושך מפיה את הסיגריה ומכבה אותה במים, תופס בצוואר אשתו שמאדים ומהדק את אחיזתו, ואחר כך טובל גם את ראשה במים ומכבה. 

 

ושקט בעולם.

 

לא, בכלל לא תואם לידיעה, שבה נכתב עוד, שעורך-הדין שוחרר על תנאי עד למשפטו תמורת ערבות כספית שמנה. בגובה הערבות, אני לא מצליחה להיזכר.

עורך-הדין הכחיש בתוקף רצח וספר על קשיי הקליטה וקשיי ההריון שהתחרו אלה באלה למרר את חייה הצעירים של אשתו, עד שלא עמדה בהם ונסתה לשים קץ לחייה. כך מצא אותה מעולפת בדירתם, ומיד גרר אותה לאמבטיה וניסה להחיותה  במים חיים, שהמיתוה. ובשל האובדן ובשל אובדן העשתונות ובשל הבלבול לא הזעיק עזרה. ואשתו האהובה...  כאן ודאי נשבר קולו של חברי, וגרונו נשנק  בתארו את גורל אשתו היפה -  איך יכלה לעולל לו כגון אלה. תלמידי זכור לי כרומנטיקן חסר תקנה. 

 

נדמה לכם, שתם ונשלם הסרט, שבו הכרתי היטב את הרוצח.

 

 אחרי מספר חודשים הגיע  לדסק עוד ידיעה קצרה על תלמידי. הנ"ל לא התייצב למשפט והמשטרה מחפשת אחריו.

ומה עם הבלש?

 

מפאת ההתרגשות והרצח והערבות ואי התייצבותו של  עורך-הדין למשפט, נטשתי  את הבלש, אבל  הידיעות בדסק זרמו כמו מים ולעיתים  פרצו מהטלפרינטר כמו בשר היוצא ממכונת טחינה, רצועות, רצועות מדממות.

 

 גם הבלש הסתבך עם כוחות האופל או עם עצמו או עם אחד העצורים והפליא בו את מכותיו קצת יתר על המידה, עד שכמעט היה גם הוא לרוצח, אבל למזלו ולמזל המוכה, תפס את עצמו בזמן. העצור אמנם נותר בחיים אבל הבלש, כך קראתי בידיעה, שהגיעה אלי לדסק, נשפט ונדון  לכלבוש. מי זוכר כמה פסקו לו.

 

 ועורך הדין?

 

אמנם המשטרה היתה בעקבותיו, אבל האדמה כמו בלעה אותו. אני  עדיין הייתי שם, בדסק החדשות בלילות, לעיתים  הבזיקה במחי השאלה, לאן נעלם זה, אבל בדרך כלל למי היה זמן, כשהידיעות זרמו מהטלפרינטר כמו ביוב, ועוד מעט יפציע השחר, וצריך היה לבחור  איזו ידיעה  ראויה ולאיזה עמוד, וגם לתקן פה ושם ולא אחת למחוק ולכתוב מחדש, או לבדוק ולתת כותרת ובלבד שהידיעות תגענה  בזמן לדפוס. ובכלל, כמה צימעס  אפשר היה לעשות מעורך-דין שהכרתָ, שנהיה רוצח ונמלט.

 

 והבלש?

 

אין לי מושג מה עלה בגורלו , מתי השתחרר, איזה ג'וב מצא לו, הקים או לא הקים משפחה, אולי חזר למשטרה, אולי התגייס למודיעין, אולי ירד מהארץ ואולי הוא מתגורר בשכנות אלי ויום אחד אתקל בו בסופרמארקט שליד הבית. אולי אכיר אותו, אולי לא, אולי הוא יכיר אותי ואולי לא יצטלבו עוד דרכינו לעולם.

 

 ועורך הדין?

 

 מצאו את גופתו בחוסמסה, פעם היתה שם המזבלה של חולון. 

 

 

הצילוםים מתוך "יוזף בויס\טדאוש קנטור\לשם ובחזרה", מוזיאון ישראל 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה