טוני קרטיס - My first love - לאהוב תמונה

יום האהבה היום. 

בנעוריי לא ידענו את שמעו ולא חגגנו אותו. עם השנים, המסחור ניצח את האהבה. היא נמכרת טוב. גם אני רוצה. 

טוני קרטיס, My love, המית ליבי, חלום, חידת נעוריי הלא פתורה. 

לפני מספר שנים, כשקראתי על מותו, בגיל 86 בנוואדה, שבארה"ב,  זע בליבי מאובן, וכרגיל אצלי, או שלא כרגיל, מותו עשה לי את זה. כמו התגבשה הידיעה בעתון והיתה לדקירה. תחילה רק נגיעה קלה על פני השטח, גרוד, עקיצה ומיד אחר-כך חיטוט, הפוגה, עוד דקירה והפוגה, ופתאום, בורג חופר, מסתובב, קודח, מפורר עצם,  והמאובן היה כלא היה, הלב רך ומתגעגע וזוכר.

 

מה הוא זוכר בעצם? 

מי היה בשבילי טוני קרטיס?

 

שום דבר ממה שנכתב בעתון על הביוגרפיה שלו, לא היה ידוע לי, אז, וגם איכשהו, לא היה לי חשוב לדעת.

רק יופיו היה ידוע. ידוע מאד.

היתה לי גלויה בשחור לבן, תצלום של דיוקנו, חצי טורסו. אף שהתמונה היתה תמונת פרופיל, פניו פנו אלי, בחצי חיוך מזמין, חצוף ובה בעת מבוייש  מעט. 

כיוון שהצילום היה שחור לבן, תמיד דמיינתי לי אותו עם עיניים שחורות דווקא. בלוריתו השחורה, היתה משוחה בברילנטין, אבל קצת, לא יותר מדי, לא כמו של הפושטקים, שליד קולנוע ארמון בחולון.

 

אף שקבלתי את  הגלויה מאיזו ילדה בשכונה תמורת צלום של אלוויס פרסלי, דמיינתי לי, שהצילום הזה, נשלח אלי, כמו הצילומים האחרים, שהתחלתי לקבל אז מהבנים בשכונה. קראו לזה "למזכרת".

קבלתי תמונות מאצ'י ההונגרי, שכבר היה חייל. היה לו שפם, קצת הבנתי וגם לא הבנתי למה ביקר אותי בחופשות, בדרך הביתה, ולמה נתן לי את התמונה שלו ועוד עם הקדשה. גם דב, שהיה בן גילי, היה מגיע באופניים מגבעתיים לחולון, כדי לראות אותי. בבלורית השחורה ובחיתוך השפתיים הבשרניות,  הוא דמה קצת  לטוני קרטיס.

חשבתי שאבא שלו ואבא שלי, שהיו חברים בוורשה, לפני המלחמה, ותצלום שניהם היה היחיד באלבום המשפחתי שנותר משם, בטח היו רוצים שנתחתן. 

דב, ילד טוב, נחש את זה, רצה להשביע את רצונו של אבא, שגלה את החבר הכי טוב שלו לפני המלחמה, חי, הולך לקראתו ברחוב אלנבי בתל אביב, ליד הדואר המרכזי.

אני, תמימה וטפשה, אם כי בעיני עצמי ובעיני הבנים, רצינית וחכמה גדולה, חשבתי, שאתו אני צריכה להתחתן. אבל מה עושים עם ילד, שרוצים להתחתן אתו, לא ידעתי ולא רציתי לדעת.

חוץ מזה, הוא חבש כיפה, היה מבני עקיבא ואני הייתי סַלונית עם גרבי ניילון. בנים מהשכונה ומהכתות הגבוהות, היו קרובים יותר, ולמה הוא בכלל טורח מגבעתיים לחולון.

 

מכל הפרטים אודות טוני קרטיס ידעתי רק שהוא יהודי. עובדה זו כמו קרבה אותו, התירה אותו בשבילי.

לא זו בלבד, שלא ידעתי את חייו, אלא אף לסרטים שלו לא הרביתי ללכת.

כמו הפרדתי בין יופיו הידוע, שזהר אלי בגלויה, שאת פניה החלקים, נשקתי בחשאי, ובין חוסר כשרונו כשחקן. הוא שחק בקומדיות שבעיני אז היו מטופשות. אני שהייתי רצינית כל-כך, לא הצלחתי לצחוק בהן. בכלל, הצחוק לא היה לי טבעי. פחיתות כבוד. עם השנים, אם כי לאט, למדתי לחשוף שיניים, לצחוק במלוא פה.

כמו חנוטה ישבתי, צפיתי ביופיו והפרדתי אותו בדמיוני מהמשחק המוגזם, מהפוזה, מהעלילה המטופשת, מהצחוקים המלאכותיים, מהולייווד, או מכל מה שזעק אלי מהמסך  -  ולא יכולתי לבלוע.

על משכבי בלילות, הייתי מביימת לי דרמות אחרות ומפיקה מטוני קרטיס היפה, גם כשרון משחק.

 

על שהפרה את דמיון נעוריי והניח יסודות לגבר חלומותיי – יהי זכרו ברוך.

בצילומים: טוני קרטיס, את הצילום ההוא, לא מצאתי. בצילום העליון, הוא נראה מוטרד לא פחות ממני

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה