לפורים – מסכות, תחפושות והנגיעה באחר
לעורך המדור לספרות ולתרבות של עיתון "הארץ", בני ציפר, היה לפני שנים טור אישי, שהתפרסם בימי שישי בעמוד האחרון של העיתון. ככל שרבו הטורים, כן רבו בהם הפרובוקציות. רוחו של הטור היתה "להכעיס", עד שבאחד הטורים, התפוצץ הל"הכעיס" בפניו של הכותב.
העורך בקש את סליחת הקוראים והענין נשכח.
איך זה קשור לפורים.
"לבסוף הגיע הדבר שכל כך חששתי ממנו: קמתי בבוקר וכשנעמדתי מול המראה, שמתי לב שהמסכה שכיסיתי בה את פניי האמיתיות כדי לשעשע את קוראי הטור הזה, לא יורדת לי מהפנים.", כתב העורך.
ומה היתה אותה מסכה שדבקה לפניו.
"הייתי שיכור מהצלחה, זו אותה הצלחה מתעתעת שמציעות תכניות הטלוויזיה המארחות אותך ושואלות לדעתך ואתה מרגיש חשוב וחזק, ואינך שם לב שבכל הופעה כזאת עוד חתיכה מנשמתך חסרה. עד שכנראה נתרוקנה הנשמה לחלוטין..."
"...איני משלה את עצמי שיאמינו לי." כתב, "יגידו: האיש הזה יודע רק להעמיד פנים. זו אחת מהעמדות הפנים שלו."
אף שלא אחת בחלתי בדברים רבים בטור ההוא, דבריו של העורך על המסכה שדבקה לפניו, נגעו בליבי. הנושא קרוב ומוכר לי מסיוטַי.
אני זוכרת חלום ילדות, שבו אימי מתרחקת ונוסעת ממני, ופניה פני עז בחלון של חשמלית. הסיוט חזר על עצמו רבות בלילות ילדותי, בבגרותי ערכתי בסיוט הזה ניסיונות שונים ומשונים להסיר את המסכה מפני אימי.
לשווא.
המסכה דבקה בפניה, עד כי נדמה היה לי, שהיא שם גם היום, אף שאימי איננה בין החיים כמעט חמישים שנה.
כך או אחרת, מסכה היא תעלומה, או נכון יותר יש בה הסתרת פנים, היא מסתירה את האמת, או חלק ממנה, היא מסתירה את החי, את הפועם ואת הרב-משמעי שמתחתיה.
אולי אין זה כך, אלא להיפך, כמו שאמר אוסקר ווילד: "תן לאדם מסכה והוא יגלה לך את האמת". דווקא האמנות משתמשת לא אחת במסכה כדי להסתיר, יוצרת בדיה כדי לרדת אל האמת.
מסובך, מורכב ולא חד משמעי משחק המסכות הזה.
בתלמוד בבלי במסכת מגילה, דף יד\א, מנסים חכמים לענות, מדוע אין קוראים "הלל" בפורים.
בחג הפסח, שבו יצאנו מעבדות לחירות, קוראים "הלל".
בפורים, ששם יצאנו ממוות לחיים, אין קוראים.
מסקנתו של רבא היא, שאין קוראים "הלל" בפורים, כי אנחנו עדיין עבדי אחשורוש.
אולי כיוֵון רבא, למסכות שלנו, שלא נגמלנו מהן לא בשנים קודמות ולא השנה. למסכה של התנשאות, של העמדת פנים, של שיכרון הכוח, כוח הרוב וההמון, העדפת הדימוי על המקור, העדפת הפרסום, הפופוליזם והכמו אמת על האמת.
ומענין לענין באותו ענין.
מדוע "אלוהי מסכה לא תעשה לך" (שמות לד, 17), ומדוע "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה..." (דברים כז, 15).
אולי בגלל שהמסכה קשורה לעגל הזהב.
אבן שושן כותב שהמלה מסכה מקורה בשורש נסך. המסכה היא יציקה, תבנית פסל יצוקה מתכת.
היא מקבעת, היא ההיפך מחיים ומאדם, לא ניתן להסירה, היא ממיתה. איך שלא נהפוך בה, יש בה משהו שסותר את רוח החיים, את רוח אלוהים "לעשות עצה ולא מני, ולנסוך מסכה ולא רוחי" (ישעיהו ל 1)
מידי שנה בא עלינו חג הפורים: "לקיים עליהם להיות עושים....בכל שנה ושנה, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". (אסתר ט 22)
במסכת מגילה, דף ז\ב, בתלמוד הבבלי אומר אותו רבא שהזכרתי "חייב אדם להשתכר בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". (במקור בארמית)
בהמשך המסכת מסופר על רבה (להבדיל מרבא) ורבי זירא, שקיימו את מנהג הפורים והשתכרו עד דלא ידע.
קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת כשהתפכח, התחרט, נמלא רחמים על רבה, השיב את נפשו והחיה אותו. כעבור שנה הציע רבה לרבי זירא, לקיים שוב את סעודת פורים, רבה סרב להסתכן שוב ודחה את רבי זירא. לא בכל שעה מתרחש נס.
הסיפור קיצוני ומרתיע, ואף על פי כן סופר. מה רצו חכמי הגמרא לומר.
אולי, שאותו נס שבא על היהודים אינו דבר מובן מאליו, והעובדה שהיהודים ניצלו ממוות, אינה מבטיחה ניסים עתידיים. חיש קל יכול הפור להתהפך.המן הכל-יכול, סמל הרע, יכול להתלות ומרדכי נציג הנרדפים יכול למלא את מקומו. ושתי המלכה תוצא להורג ואסתר היתומה תהיה למלכה. "אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב", אולי כל ההיפוכים האלה במגילת אסתר מטעינים את החג הזה, באיזו משמעות אחרת, מזו שהורגלנו אליה.
באותה מסכת מגילה מנסים החכמים למצוא נימוקים, מדוע נכנסה מגילת אסתר לתנ"ך - אף ששֵם אלוהים לא מופיע בה, או בלשון החכמים "אסתר ברוח הקודש נאמרה". החכמים מתפלפלים ומביאים ציטטות מהמגילה שבזכותן אסתר ברוח הקודש נאמרה. למשל "ויאמר המן בליבו" או "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה", ו"בביזה לא שלחו את ידם" ו-"קימו וקבלו".
אולי לא סתם כך התהפך גורל היהודים ממוות לחיים ומאסון לשמחה. אולי התרחש מה שהתרחש בזכות היכולת לתאר לעצמינו את המתרחש בלב האחר, להזדהות עם האחר, בזכות העובדה שלא בזזו, אף שיכלו לבזוז – וכך בעצם קיימו ממה שמחייב את האדם ביחסו אל האחר.
אולי גם השכרות וגם התחפושת פותחות פתח, עם כל הזהירות הנדרשת, לצאת מעצמך, מתחום הנוחות שלך ולהיות לרגע אחר, להיות פעם המן ופעם מרדכי.
הפילוסוף הגרמני לודוויג פויירבאך (1804-1872) רואה ביכולת להזדהות עם אדם אחר מהות אנושית ייחודית
"Man is himself at once I and thou; he can put himself in the place of another"
המגילה מסתיימת בתאורו של מרדכי: "כי מרדכי היהודי מִשנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דִורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".
הלוואי עלינו היום.
בצילום: מסכות מהתערוכה "פנים אל פנים – המסכות העתיקות בעולם", מוזיאון ישראל
כתבה: באבא יאגה, בהשראת הרצאה של הרב דניאל אפשטיין, מורי ורבי
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
תגובות
הוסף רשומת תגובה