סוף הדרך

 

אני מזדרזת לפני שייגמר לי שבוע השפה העברית.

"תגידי," התריס נגדי חבר מעבר לים,  "את לא יכולה לכתוב משהו לא עצוב".

לחבר מעבר לים  הבטחתי  לנסות, אני משתדלת.

 

החלטתי לפנק את עצמי  במכנסיים חדשים. כתתי רגליים בין חנויות, זוג אחרי זוג מדדתי והחמצתי פנים  מול הראי, כשראיתי עד כמה לא מחמיאים המכנסיים  לישבני -  עד שמדדתי  את המכנסיים הלבנים.

 

"סוף הדרך," חייכה אלי המוכרת, "שוכבים עלייך, בול!".

"סוף הדרך," מלמלתי לעצמי, ואני הרי החלטתי לברוח מהעצב ומסופים.

"סוף הדרך," הוסיפה לחייך ולכרכר סביבי.

לא רוצה "סוף הדרך," אני רוצה "התחלה של דרך" במכנסיים החדשים האלה. הבטחתי.

"מה, את  לא יודעת מה זה 'סוף הדרך'," תהתה לעברי קונה אחרת, כאילו הגעתי מהירח, או מרוסיה, או מכוכב לכת אחר, שהאסטרונומים לא גילו עדיין.

"סתם," התנצלתי.

 

"מכנסיים סוף הדרך", זאת אומרת, המכנסיים האולטימטיביים, שאין יפים ומחמיאים מהם לישבני, שיא השיאים, הטופ של הטופ, למה עוד אפשר לשאוף. לא עוד חפושי מכנסיים, לא עוד מדידות ופרצופי תחת  מול הראי, גן-עדן עלי ישבן.

 

איזו עברית, אי אפשר שלא להתפעל ממנה. נטלה את "סוף הדרך", שמשמעו בעיקר  מוות. (למרות אי אלו קונוטציות חיוביות הטמונות בו, כמו סוף ההליכה, סוף המאמץ, סוף המאבק,  הסוף לטרדות, לדאגות, לחפוש ולטורח), הפכה והפכה בו, עד ששנה פניו ונהיה ביטוי המתאר התגשמות של מאוויים, של חלום, של אידיאל, שאין מה לחפש מעבר לו.

 

האמנם.

ואולי, אין זה אלא גלגול אחר לפחד המוות. עוד ביטוי לניסיון  להמתיק את גלולת החלוף, לגלגל אותה שוב ושוב על הלשון,  לתעתע בעצמינו, לגעת כאילו בנצח.

 

לשוא, חברי מעבר לים, סוף הדרך, ניסיתי, אתם עדיי, לא עלה בידי.

 

בתמונה: סוף הדרך - ים המוות. צילם: שבתי בן-שם

  

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה