גדת הסאן - סיפור

היא פה על גדת הסָאן*. ספטמבר.

ויש גדה של קיץ. פלאז'ה, בגדי-ים, כובעי רחצה, רצועה של חול רך, משתרעת עד קצה המבט, עד סוף העולם, עד גינות הירק שנושקות לבתי העיר, גרגרי החול בין הבהונות, צריבה, עור שמאדים. העצבות  בסתיו, כשקופלו השמשיות, כשאחרוני הרוחצים נטשו. מימיו הסואנים של הסאן בחורף ורעד הקור שאחז בה ובמים – אם היה חוף שידעה אותו, בת ארבע, בת חמש,  היה זה גדת הסאן.

אמנם אף פעם לא היתה שם, אבל הסאן געש בה, כאילו נפרץ סכר הסיפורים של אמא ומימי הנהר  גלשו  אליה לחלומות, הציפו.

אחר כך בת שתיים-עשרה, אולי בת שלוש-עשרה, כשלמדה להבחין בגוזמאות של אמה, לא האמינה  עוד. איפה סאן, מה סאן. עם השנים הפכה קודש לחול,  כיווצה את רצועת החול, השתיקה את שאון המים, עד שלא היתה גדה, לא היה סאן.

סיפורים מחורבנים.

עכשיו היא פה, על גדת הסאן. ספטמבר, השנה 1985.

החליטה להגיע לבד, לראות את הסאן, להיווכח, אם הוא קיים.

המוניות היו זולות עדיין. נהג יסיע אותה ליארוסלב בבוקר, תכננה. אם תרצה יסייר איתה או יחכה לה במונית ובערב יחזיר אותה לקראקוב.

היא לא זכרה, כמה זמן ארכה הנסיעה בכביש הצר, הכפרים בדרך דמו זה לזה, רק השמות התחלפו.

על מה דִּברה עם הנהג, גם כן לא זכרה עכשיו. אולי על החלפת דולרים, על הפער הגדול בין השער הרשמי לזה של השוק השחור. הוא רצה להחליף לה דולרים בשער גבוה מזה שבאשנבי החלפנים. רמאי, חשבה. גם בבנקים אפשר היה להחליף דולרים, אבל הכל העדיפו חלפנים.

דיברו גם  על מחירי בתים בערים הגדולות, הִשוו אותם למחירים הגבוהים בארץ. בית לבנים מרווח בכפר עלה  עשרת אלפים דולר, לא כסף. אבל מי רצה לגור בחורים האלה בגליציה, שחוץ מגני פרי וגינות ירק, קרחות יער, נחל, לפעמים גם תרנגולות, פרה רועה, כלב ואיכרים מטומטמים, מה, מה היה שם עוד. נניח שהיתה בכל זאת מתפתה לקנות שם בית, כבר שמעה שמוכרים לזרים, אבל איך היתה מגיעה אליו בכבישים המשובשים, כשהנסיעה אורכת שעות. ומי היה מטפל בבית בכל ימות השנה, איך היתה עושה את זה בשלט-רחוק מתל-אביב.

היא זוכרת שכיבד אותה בסוכריות.

הנהג, בשום פנים לא הצליחה להיזכר עכשיו בשמו, הציע להצטרף אליה לסיור הרגלי. 

לא, בבקשה, חכה לי פה בכיכר, בקשה. עדיף לה להיטמע בין הבריות לבד.

לא, לא לבד. אִמא שלה תתלווה, תוביל מלמעלה. כל הזמן הנחתה. 

כבר לא כעסה עליה, כבר סלחה, כבר יכלה. הרי מזמן מתה. מזמן. שש-עשרה שנים עברו מאז. די זמן לגמור חשבון. רק עם הסאן הזה נותר לה להתאמת, שרידי כזב שנתקעו.

מאיפה להתחיל.

כתובת לא היתה לה, פרטים  גם כן לא, לא היה לה את מי לשאול, ובכל זאת זכרה כמה סימנים. כן, ליד פסי הרכבת, בצומת, מעל חנות הנעליים של  "Bata"' .

"Bata", לחפש את "באטה", רשת נעליים שבקרה בה ברומא, גם בברלין נתקלה בה, אולי יש אחת גם פה.

נו מה, תעצור סתם כך אנשים, תסלחו לי, איפה באטה, יש פה בעיר חנות של באטה, חנות נעליים, תשאל.

לא, אי אפשר לה מיד, צריך לאט.

"סליחה, גברת, איפה יש פה חנות נעליים של באטה?"

ליד תחנת הרכבת, משמאל לפסים, שתלך  לאורך פסי הרכבת, אולי קילומטר משם, אולי שניים, בפינה, אם תלך לאורך המסילה לא תפספס אותה.

הלכה.

העיר השתרעה משמאל למסילה, כמו סימנה המסילה את גבולה.  מימין היו שדה נטוש, גבעות מוריקות, קרחת חול קטנה - שולי דרך. פה עיר, שם שדה והמסילה ביניהם. לכי תדעי, למה לא התפשטה העיר גם לצדה האחר של המסילה.

הנה משמאל, על הצומת, חנות נעליים של "באטה". בנין יפה, "באטה", אז מה אם "באטה", מי יודע, אם גם פעם היתה כאן חנות של "באטה", לכי חפשי בית בלי כתובת, ונניח שזה הבנין.

לא, הלב לא החסיר פעימה, שום התרגשות, "באטה", אולי "באטה", אבל אילו היתה זאת אותה "באטה", בטח היתה מרגישה משהו, יש לה אינטואיציה, ואצלה בלב כלום עכשיו. שממה.

אם הלב אבן, בשביל מה הגיעה לכאן.

אולי תלך לכיכר העיר, לבנין העירייה, לבית-הכנסת. 

"אולי אדוני יודע איפה היה פה לפני המלחמה בית-הכנסת?", שאלה זקן לבוש חליפה, הראשון שנתקלה בו.

למה אַת רוצה לדעת, שאל בחשדנות.

כי להורי היו  פה מכרים יהודים לפני המלחמה.

"אין," הניף את ידו.

"מאז המלחמה אין פה אפילו יהודי אחד, שם על הגבעה חִסלו אותם, את כולם, גברים, נשים, ילדים, ישמור אלוהים, ישו, מאריה, בכולם ירו, נו," נאנח, "אבל הגיע להם, צלבו את המושיע. כן, ולפני המלחמה, הם שלטו לנו פה על כל החנויות. אם היתה איזו חנות מכולת שלנו, של גוי - ככה הם קראו לנו, גויים -  היו מחסלים אותה".

"את יודעת מה היה הטריק שלהם, היו נכנסים לאחת מהחנויות שלנו, זורקים מחט לשק כוסמת, ככה, שאף אחד לא יראה, אחר-כך הגיעה קליינטית, הכניסה יד לכוסמת, למלא לעצמה שקית ו... ישמור אלוהים,  נדקרה במחט!

'מחט בשק כוסמת!' היתה צועקת, 'רשלנות, אנשים טובים, תארו לכם, שהייתי מבשלת את הכוסמת הזאת, מישהו היה בולע את המחט, יזוס כריסטוס, היה בולע מחט!'."

"למחרת כל יארוסלב ידעה שבמכולת אצל ההוא מצאו מחט בשק כוסמת, נו ומה.

אף קליינט כבר לא התקרב לחנות הזאת, והבעלים? הבעלים פשט את הרגל, בשם האב והבן ורוח הקודש," הצטלב, "ומי קנה את המכולת שלו, נו, בטח, היהודי. ככה, ככה הם השתלטו על החנויות, הכל היה שלהם, אי אפשר היה להתחרות אתם, נו, אז מה את אומרת, עונש, שלא אחטא בלשוני, קיבלו עונש משמים, יזוס כריסטוס, ישמור אלוהים, הנאצים גמרו אותם, אבל הגיע להם."

חלפה על פני בית-הכנסת, עכשיו בית ספר לאמנויות, על בתי המגורים העתיקים, על הכנסיות שנקרו בדרכה, על וילה אוסטרליץ, על הפארק העירוני, אבל דבר לא זע בה.

שטח מגודר ובו כנסיונת לבנה משך את עיניה. השטח היה נטוש ומוזנח, הכנסייה, כפי הנראה, היתה מיועדת להריסה. ישבה פה רגע על המדרגות, הציצה פנימה לראות את החורבן. עוד חירבה, הכירה כאלה. השתהתה שם רגע, אבל לא נכנסה, הרי לראות את גדת הסאן באה.

ככל שהתרחקה מהכנסיה הנטושה, גם בתי האבן רחקו ממנה, התחלפו עכשיו בבתי עץ קטנים, מוקפים גינות מטופחות. הפרחים, שאת שמותיהם לא ידעה, עדיין פרחו סביבם, העצים  נהיו צפופים יותר, האדמה חולית, בולענית יותר, עד שגם בתי העץ נעלמו.

פתאום צץ מתוך הירוק משטח כסוף, בהק מבעד לקני סוף, געש מים אדירים. קשה היה להקיף אותו במבט, להגיע לגדה שממול.

"תראי , תמרל'ה, אמרתי לךְ, תראי את היופי, גדת הסאן!" לחשש באוזניה קול אִמה, לטף את אוזניה.

 

"יש סאן,  יש סאן," נרגע סוף-סוף הרעש בתוכה, כמו שרו לה שיר ערש מוכר, שהיה חבוי בה.

וטוב ושקט בעולם.

 

*סאן - הוא נהר בדרום מזרח פולין, הנשפך אל נהר הוויסלה. אורך הסאן הוא כ-433 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו הוא 16,861 קמ"ר. הסאן נובע מהרי הקרפטים, ליד הכפר סיאנקי שבקצה הדרום מזרחי של פולין, בגבול אוקראינה. הגבול בין פולין לאוקראינה עובר לאורך 50 הקילומטרים הראשונים של הסאן.

 

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה