הר אהבות מתות

אני ממשיכה לקבור, כמעט קברנית.

לא, לא נכון, לא אני קברתי, אפילו לא הייתי בהלוויה. גם אם הייתי רוצה ללכת, לא הודיעו לי.

"מת ביום שישי, מיד קברו אותו," הסבירה לי בתו ביום ראשון, "אַת יודעת, קורונה," אמרה.

מת מקורונה, תהיתי.

ענו לי שלא. 

מת מהשנים, כמו שהוא היה אומר, אבל בגלל הקורונה, ההלוויה היתה מצומצמת, מעטים ידעו, מעטים הגיעו. מת בשיבה טובה, זאת אומרת, זקן טיכו, אבל תמיד יכול היה לחיות עוד קצת. בעצם, לקראת הסוף, מצבו הדרדר, אז עדיף ככה בלי סבל מיותר, התנחמתי.

 

ואני שעשרים שנה אהבתי אותו ונאהבתי, כשנודע לי על מותו, לא הרגשתי כלום.

איזו מפלצת נהייתי, רטנתי. נמלאתי  רגשות אשם כרימון.

עשרים שנה וכלום.

איפה קבורה האהבה הזאת, איך יתכן ריק כזה.

ובאמת, לאן הן נעלמות האהבות הגדולות, איפה בעולם הן מוצאות מנוחה נכונה, יש מקום כזה, למשל, הר במימדים של הר פוג'י, עם פסגה מושלגת, בעננים. 

איפה, הר פוג'י, אוורסט, הרי ההימאלייה.

תארו לכם הר כזה, הר של אהבות, שהיו ואינן עוד. הר של גרוטאות אהבה. כל אהבה, עוד ועוד אהבות, קצרצרות, מוטרפות, אהבות של הרף עין, אהבות ארוכות, אהבות מאריכות ימים, מקצרות חיים, אהבות נצח, ששכחו את נצחיותן, הן נערמות  שם  וההר נישא, עוד ועוד קצת אהבות עד השמים, עד אין-סוף, גבוה מכל ההרים בעולם, הר האהבות המתות.

 אבל איפה ההר הזה, למה הוא לא נראה.

ואולי לא כך, לא לגובה הן נערמות, אלא לעומק. בור חודר מטה-מטה במעמקי האוקיינוס, בתחתית שבתחתית, שאף צוללן עדיין לא הגיע לשם, לא הבחין, לא ראה והבור הולך ומעמיק.

ואני, עשרים שנה וכלום.

ואולי יש איזו תודעת עולם, מקיפה כל, תודעה בודהיסטית כזאת,  יונגיאנית, תת מודע קולקטיבי.

איפה.

אני לא יודעת איפה, אבל הן נצברות שם, אחרי שסבבו סביב סביב, הטריפו, הדליקו את הדמיון וכבו.

לפעמים, כל הכבוּיות האלה, רק מחכות להזדמנות לקום לתחייה, להטריף תודעות חדשות, לרומם או לקרבן אותן ושוב למות וחוזר חלילה, אנרגיית אין-סוף, פחם, דלק.

ואני עשרים שנה וכלום.

 שבוע עבר, עדיין מצפוני נוקף, אבל פה ושם עוברות לנגד עיני תמונות הדעיכה, אף-על-פי שהבר-מינן, לפני היותו בר-מינן, סרב בתוקף שאראה אותו דועך. אבל הדמיון מצפצף, מה אכפת לו, רגיל להפר בקשות, יודע לעשות דווקא. מתחיל לתעתע.

לא הרגשתְ כלום, אולי נדמה לך, הוא מתחצף אלי, חופר בהר האהבות המתות, פוער בור, משליך עפר, בועט, מתחפש להר געש, מתחיל להעלות תמונה מפה ומשם, מביים סרטים:

וילה סאן מיקלה, קאפרי, קודם קוראים יחד את הספר, צהוב, בקבוקי הלימונצ'לו, או מדריד, למשל, מלון ריץ, בערב, טעמו של הסטייק.

סתם ככה, עלא פרנג'י, שבת בצהריים, ירושלים.

ההומור, המלים שלנו, שהתפקענו מהן מצחוק, שפה, זר לא יבין.

גבול שוויץ צרפת, אנחנו בסמארט הכחולה, חוצים אותו. גשם. שומרי הגבול הסתתרו בבודקה.

בוספורוס, השמש מגיחה, בירה. אנחנו יורדים לחוף.

יום הולדת, חלוקי בורדו.

נראה, מה יהיה הסרט בשבוע הבא.

אהה, לא סרט, סדרה?!

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה