קצבאות אהבה
א. קצבת סבתא
מה, אפשר לקצוב אהבה.
כל החיים פמפמו לנו אחרת. האהבה היא אבסטרקטית,
חמקמקה, לא נתפסת, לא ניתנת להגדרה, אין לה גבולות, אמרו.
אבל אנחנו קוצבים אהבה כמו שקוצבים תלושי מזון בעתות מלחמה. אם תרצו, חשבונאוּת אהבה. ורק התינוק מולינו נדהם. לא פייר, הוא צורח. איך אחרי תשעה חודשים של הכלה סביב השעון, פתאום מקציבים לו את מה שהיה עד כה, כל כך מובן מאליו.
הוא יתרגל, אנחנו אומרים.
.ולמה כל זה עלה לי בראש, כי סוף-סוף זכיתי בנכד, בן לבני ולכלתי, אף שכבר יכולתי להיות סבתא רבא.
התינוק נולד, אחרי שהרמתי ידיים. לא בידי הדבר, לא ברחמי, שגם שם לא תמיד היתה לי שליטה. אז על מה יש כאן לחשוב. את התקווה לנכד או נכדה גנזתי, ארזתי, קשרתי בחוט, הטמנתי.
והנה נכד!
החיים ותעלומותיהם.
אף שהתינוק והוריו מתגוררים כמוני בירושלים, מהר מאד הבנתי, שלא אוכל לראות אותו, כשבא לי. קודם צריך לקרוע את ים סוף, לקבוע עם כלתי.
בשעות הבוקר והצהריים, כשאני בשיאי, לא
נוח לה. גם אחרי הצהריים לא ממש. אני מבינה אותה, אבל מה נשאר, שעות הערב, כששני
הורי התינוק בבית.
למה.
ככה. אף שבשעות הערב, האנרגיה אצלי לא
משהו, שלא לדבר על הכאב שתוכף עם ערב.
כן, כן, אני יודעת, שצריך לשמור על הפרטיות, ואיך אפשר להפריע ולא להניח וכו' וכו'.. אבל במקום כל הווטסאפים, בַזמן
שהקדשתי להם, יכולתי להתבונן בנכד עשר
דקות תמימות, להכיל אותו, לדבר אליו, לעשות לו כל מיני פוצי מוצי, לספוג חיוכים, לחזור הביתה ולהניח לכלתי עד התקף הגעגוע הבא.
אבל זו ההקצבה, אין בלתה.
ואני שותקת.
רק פה, אני גיבורה גדולה, פותחת את הפה או נכון יותר מריצה את האצבעות על המקלדת.
וככה הגעתי לחשוב ביני לבין אצבעותי על קצבאות אהבה.
זה מתחיל בינקות, קודם כל מצמצמים לנו את שעות האמא. החיים קצרים, הזכרון מתקצר עם השנים, גם אני קצרתי את שעות האמא שהייתי, התרוצצתי בין קצבאות אהבה אחרות, לקטתי פירורים.
ב. קצבת אמא
אתם יודעים, איך הראש עובד, מחשבה מורעלת גוררת עוד מחשבה. ההווה מוביל לעבר הרחוק, להקצבה הראשונה, לצמצום הראשון של אהבה, שנכפה עלי, שאני יכולה לזכור אותו ולהריץ את אצבעותיי על המקלדת כדי ללכוד אותו.
הייתי בת חמש וחצי. אחי הקטן שכב בעגלת תינוקות, ארוז
כולו, בובה.
סופת שלג אמיתית, כמו בסיפורי אנדרסן,
השתוללה בחוץ ואמא שלי, ראיתי, התכוננה לצאת.
"לאן את הולכת, אמא."
היה לה משהו לסדר, היתה מוכרחה לצאת.
"בסוּפה, אמא?"
כן, היא הסבירה לי, אַת ילדה גדולה, את
יכולה לשמור על הקטנצ'יק, חינכה אותי, התעקשה.
אמנם בלי חינוך, אבל גם אני ידעתי
להתעקש.
מצאתי את עצמי על רצפת העץ, בכיתי בקולי
קולות, הזעקתי שמים ואֵלי שלג, בעטתי ברצפת העץ בכל כוח גופי הקטן.
אמא הסבירה שוב ושוב.
אני בשלי.
לא, אל תלכי, ודאי צרחתי.
אין לי מושג, כמה זמן נמשכה ההצגה, רק
זאת ידעתי, היכולות שלי הלכו והשתפרו. כדי לעבות את הסצינה, גם אחי התינוק צרח. עד
היום אנחנו יודעים, איך לעשות דרמה בשניים.
אמא שלי, כפי הנראה, לא עמדה בזה, חבטה בי במחבט השטיחים.
אבל לי לא היה איכפת, לא נתתי לה לנטוש
אותי, בשביל מה יש לי אמא.
אחרי שטרקה את הדלת, נרגעתי. לאות הזדהות גם התינוק השתתק.
שקט, סוף לדרמה, יכולתי לשמוע את
נשימותי.
נגשתי לחלון.
מה שראיתי שם שוב מלא את
פי בצעקות ואת עיני בדמעות.
סוף העולם.
בצהרי היום הסופה החשיכה את הכל. מרכבתה
של מלכת השלג נראתה כבר בפינת הרחוב, שוט הקרח בידיה, דהרה כמו משוגעת, רק דבר
אחד היה לה בראש, להשלים את מה שזממה בלבה
הקפוא.
צרחתי במלוא גרוני וריאותיי. וולודג'ה השכן הופיע בדלת, מתוך אנקות הבכי הצליח להבין, שהסופה חטפה את אמא.
לא ידעתי אז להגיד לו, שלא את אמא חטפה
מלכת השלג, אלא את ליבי הקפיאה.
מאז קצבתי לאמי קצבאות אהבה קצרות .
רגע, ועוד לא ספרתי על קצבאות האהבה שהטלתי על עצמי מאז. אבל על כך בפעם אחרת.
ג. קצבת בן
אין לי מושג, איך הרגישה אמא שלי שם למעלה, האם שמחה לאידי, כשבגיל צעיר מאד, בני התחיל לקצוב לי אהבה. אני רק יודעת, איך הרגישה, אמא
שלי, זו שקבורה בליבי. זאת אומרת, אני כהיא, האמא שלי שבתוכי, הרגשתי חרא.
הייתי נדהמת.
אחד הכיפים בגִידול ילדים, הוא פרישת
הזרועות של הילד לקראתך, הריצה אליך, החיבוק, כשאתה מגיע עייף ומרוט ראש הביתה. לרגע
הכל נשכח, קיים רק החיוך הזה שלקראת, חיוך, שממיס את הלב, מעורר רצון, שהרגע יימשך
לעד.
כמה זמן נמשכו רגעי החסד. נדמה לי, שאצל בני זה נגמר בגיל ארבע. פתאום הוא לא רצה יותר חיבוק. גם לא נגיעה. התחמק, כאילו הייתי סכנה קיומית, כאילו יכווה
ברותחין, אם נתחבק. איזו פדיחה להתחבק עם אמא.
יותר מארבעים שנה עברו, המצב השתפר מאז, אבל גם היום זה לא בא לו בקלות.
קצבת בן.
כתבה: באבא יאגה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
כ"א וקצבות אהבותיו לקרבת דמו מאד אישי הנושא. שלא לדבר על האהבה בה בוחרים באופן חופשי בן/בת זוג...
השבמחקנכון, אנונימוס
השבמחקשכחתי לציין אנונימוס השכן שלך
מחקאהה, תודה רבה!
השבמחקכל כך אמתי,, כל כך כנה ומרגש
השבמחקתודה רבה, יא סיליתה! חיבוק
מחקבלי סדר..בלי גבולות...אינסופית....רק אהבה...לנצח!
השבמחקכן יהי!
מחקכל כך מרגש אסתי, כל כך כנה. אהבה לילדים ולנכדים היא אין סופית.
מחקהזכרונות שלך הם גם שלי.
גם אני שמרתי על אחי הקטן
ובחוץ שלג
שמחה שקראת, עדנה יקרה. אני יודעת, מידי פעם עולות התמונות מאז. חיבוק
מחקאסתי.זו אני גליה.לא ידעתי שיש לי ג'מייל.בגלל שהזמן הימינו קצר כאילו בשעון החול הסוף אז בלית ברירה אולי מקציבים לנו גם שעות אהבה.אמרה לי פסיכולוגית חברה בנידון שאם ההקצבה נעשית באהבה וברצון טוב.ניחא.ותודה.
השבמחקתודה רבה, גליה, למדתי ממך, לא רק קונדוליני. תודה רבה וחיבוק
מחק