על הפנים

לכבוד העברית ועל האמנות ועל הזהות ועל לוינס, בקיצור, בואו לשייט איתי

מה זה "על הפנים"?

  

כשואלים, "מה שלומך?" ומקבלים את התשובה, "אל תשאל, על הפנים," אנחנו מבינים מיד, שהמצב גרוע.  

על הפנים, לפחות בדמיוני, מצטייר מיד כשכיבה על הפנים, מצב שמסתיר את  הפנים. הפנים אינן נראות, מחוקות כמו בציוריו של פרנסיס בייקון או בציור  של איטה גרטנר (כאן למעלה) שתולה אצלי.

  

פנים מחוקות,  לא נראות – זהות מחוקה מרוב צרות או השד יודע מה.

 

שפת הדבור ממשיכה בגאונותה את מה שנקבע כבר בשפת המקורות.  

  

קֵרוב פנים, רֹע פנים, סבר פנים, קבלת פנים, הלבנת פנים, השחרת פנים, הצהבת פנים, הורקת פנים, החצפת פנים, המרת פנים, הסתרת פנים, הפיכת פנים, השבת פנים, שנוי פנים, נשיאת פנים, חפות פנים, התרפסות פנים, כבוש פנים, נפילת פנים, מאור פנים, בושת פנים,  הכרת פנים, העמדת פנים, חלוי פנים, משוא פנים, מגמת פנים, עזות פנים  ועוד  -  הם רק חלק מאין ספור ביטויים  בעברית, שהמלה 'פנים' מופיעה בהם והם מבטאים קשת של רגשות ופעילויות בין אדם לחברו, שהבעתן ניכרת על פניו.

 

בספרו  L'Espece Humaine   (המין האנושי), מתאר הסופר הצרפתי, רובר אנטלם (Robert Anteme ,  1917-1990 ) את חייו כאסיר צרפתי מהרזיסטנס, בדכאו.

  

אוטלם מתאר את אובדן צלמם האנושי של האסירים בעיקר כאובדן פניהם. 

  

אחד הקטעים המרגשים בספרו, הוא התאור של חבריו האסירים ושל עצמו, עומדים בתור, חסרי סבלנות וממוקדי מטרה -   לראות את פניהם בשבר ראי, שהחביא אחד מהם.

  

התשוקה של האסירים לראות כל אחד את  פניו  במראָה, לאחר חודשים של מחיקת זהות, היא בעיניו ניסיון, ולו להרף עין, להחזיר לעצמם את פניהם שנמחקו  על ידי חיילי הס.ס.

 

לראות את דיוקן עצמי, לדעת ולהיזכר שיש לי דיוקן נבדל, פנים אחרות מזולתי – להחזיר לעצמי את פניי  – משמע לאשר את קיומי כעצמי, כשונה, כיחיד ומיוחד הנבדל  מזולתו - כאדם. 

 

ביחסו לפנים , נמנה  אוטלם  עם מבשרי התקוה של העולם החדש ועם מניחי היסוד של הפילוסופיה האירופית  שלאחר מלחמת העולם, האתיקה, האסטטיקה והאמנות העכשווית.

  

תקוה -  כי המשטרים הטוטליטריים, למרות נסיונותיהם השיטתיים למחוק את פני האדם – נכשלו דווקא בגלל שחתרו נגד  האנושי, נגד המבדיל בין אדם לאדם, נגד האחר, שאינו אתה.  

  

השפעתו  של אנטלם ניכרת בכתביהם של בלאנשו, דרידה ובעיקר עמנואל לוינס – שאצלו, פניו של האחר, דווקא בגלל אחרותם,  הם קריאה לאחריות,  צו מוסרי מחייב שאין לברוח מפניו.

 

פני האדם הם פני האלוהים, ואהבת את הי אלוהיך, קרי אהבת את זולתך, אבל אצל לוינס בסדר הפוך. 

 

לפני התקון הגדול של משה, אחרי ששבר את לוחות הברית ובטרם כתב אותם שנית, אלוהים מתגלה למשה, מגלה לו את פניו – או במלים אחרות, מוכיח את קיומו.

  

"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות ל"ג, י"א) לא זו בלבד שהוא מגלה את פניו, אלא הוא מדבר אל משה, פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו. 

ההתגלות האלוהית  מדומה לגלוי פני אדם אל חברו. דוקא הגלוי הפשוט הזה, שבין אדם לחברו, נתפס כאן כהתגלות הנשגבת, הנעלה ביותר – מעין שיא של הכרה וקבלה של אדם את זולתו. 

 

גם בלי להיתלות באילנות הגבוהים, די לראות את שמחתו של תינוק, כשהוא מגלה לראשונה את פניו במראה, כדי להבין את חשיבות הפנים לאשור קיומינו. 

 

עד כמה  שכחנו את הפנים, עד כמה שכחנו את השפה הנעלה הזאת,  את הדבור פנים אל פנים. 

מילא עכשיו בגלל הקורונה, בגלל המסכות, בגלל הריחוק החברתי וההגבלות, אבל גם קודם לכן, בגלל הסמרטפון, והווטסאפ ושאר המרעין בישין של הטכנולוגיה וגם בגלל הרפש המשסע, שמושלך עלינו מלמעלה, שלא לדבר על זה המושלך על האחרים, על הזרים, על הפלסטינים ועכשיו גם על הסמולנים.

  

בתמונה: ציור של איטה גרטנר

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה