גם יָרוֹזֶלְסְקִי נִימוֹל - סיפור

רואים עלי שאני פולניה. אבל אם לא רואים, ודאי שומעים.

מטעם זה אני נמצאת בפייסבוק בקבוצה של יוצאי פולין בישראל.

מידי פעם אני קוראת שם פוסטים של חברים, שמתווכחים, האם פולין, למרות השינויים שחלו בה, היא אנטישמית או לא.

ברור שאין לי תשובה, אבל נזכרתי בסיפור שכתבתי אחרי ביקורי הראשון בפולין ב-1983, בתקופתו של הגנרל ירוזלסקי. הסיפור מבוסס על חוויותי והתפרסם בחוברת "אלפיים", עם עובד 1990

השנה היתה  1983, שלושים ושמונה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, העונה – אביב, והשעה – אם לשפוט לפי גודלו של גוש האדם הנפלט עכשיו מן החשמליות – היתה בערך חמש אחר הצהריים.

החשמליות, מפלצות מפוייחות – פעם היו אדומות – המונעות על חוטי פלדה דקים כאילו היו מריונטות, הקיאו עכשיו לרחובותיה הראשיים של וארשה מאות פרצופים חסרי זהות. אף-על-פי-כן קרובים. צלילים מוכרים התאותתו ועלו אליה מלמטה, מארכיון מאובק, מילון נשכח, שהיה חבוי בה כל השנים הללו. רק במעומעם ידעה עליו.

היא נחה עכשיו על מרפסת בית-הקפה, בפינת הרחובות קְרוּצָ`ה-אָלֶיֶיה יֶרוֹזוֹלִימְסְקֵיי. גם אישוניה נחו, כמו מצאו את עוצמת האור היעודה להן, אבל המראות היו זרים, והלוא  עיבדה אותם ולעסה ושכחה ואיבדה,  עטפה בתחרת חלומות ומצאה שוב. שלושים שנה התגעגעה לפינה הזאת, שאת שמה לא זכרה. עכשיו הגיעה לפה, לסגור אחת ולתמיד את מיכל הגעגועים, לסתום את פתחו במלט, שלא יתגנב משם ולו געגוע.

לרגע עצמה את עיניה. הצלילים הנשכחים של השפה המוכרת הלמו בעורפה. אפילו בשדיה הלמו, כאילו ישבה ערומה בבית-הקפה, מקולפת מהעור שהצמיחה עם השנים, וברד הצלילים מכה ומכה בה, נקווה בה לים גדול, לאוקיאנוס של מלים והן פורצות מתוכה, מלה אחרי מלה, תחיית המתים.

למרות הקור האביבי היא חשה בזיעה הניגרת על מצחה. העיר מיוזעת נשפה בעורפה והאד טיפטף על יושבי בית-הקפה ועליה. ידה של אשה העמידה על שולחנה מי צבע דלוחים בגביע, נוזל ורדרד, מתקתק, "היין שהזמנת, גברתי".

משהבחינה שהוא מתבונן בה, השימה עצמה שאין דעתה נתונה ליין ועיינה בפזור נפש בקטלוג שבידיה, על תערוכתו של יוזף שיינה, שזה עתה ביקרה בה בהיכל התרבות. שם יהודי, שיינה, כמו שיינדל, השם של אמא שלה.

"שיינה, יליד  1922," ניסתה לקרוא, "נושא עליו מגיל שבע עשרה את אות אושוויץ ובוכנוולד. הוא נמנה  עם קבוצת אסירים שנידונו להוצאה להורג... צל אושוויץ", היא קוראת, "הטביע את חותמו על כל יצירתו. ב`רפליקה`, אחד ממחזותיו הראשונים, הוא עורך חשבון נוקב עם הקורבנות ועם התליינים... `רפליקה` היא קומפוזיציה פלסטית בחלל, והמלה בה מביעה את המינימום ההכרחי או בלשונו של שיינה: `הכוונה היא להפוך את המלה לאימאג`, כי המלה חלשה מדי כדי שתישמע מתוך השאון הכללי.` "

רגע הרימה את עיניה ומשנתקלה במבטו השפילה אותן שוב. חלל התערוכה היה מלא בדמויות אדם עשויות קרטון, דמויות או מטרות קליעה מתקפלות. כשהתקרבה אליהן, נוכחה לדעת, שכל אחת היא קולז` של צילומי אסירים, רגע חיפשה שם את פניה, את פני אימה ומיד המשיכה לקרוא על הביקורות הנלהבות במערב, בבייאנלה של ונציה, שלהן זכו שני המיצגים של שיינה, "עקבות" ו"צללים" בשנת 1970. חמש שנים אחר כך, נקרא על שמו תיאטרון בפורט ג`פרסון בניו-יורק, וב-1979 היה לחבר כבוד של הארגון הבינלאומי ליצירות פלסטיות שליד אונסק"ו.

בטח יהודי.

"אפשר לשבת לידה, גברתי?" העז הזר.

אף שהבחינה במבטו קודם לכן, התיקה עכשיו תמרה את עיניה מן החוברת וכמו ממרחק של זמן ומקום הנהנה, כן, כן, וחייכה, כמובן. אשה מנומסת. הוא התיישב לצדה.

נאה, כבן ארבעים.

"גברתי מכאן?" שאל ודחק את פניו קרוב, קרוב מדי לפניה. בעצם, לא אל פניה, אלא אל החוברת המונחת פתוחה על השולחן. אחר-כך הרים את מבטו. כמה כחולות עיניו.

"זבל יהודי," אמר.

"יהודי?" חזרה על דבריו, "מי יהודי?"

"שיינה, גברתי, אלא מי."

"אדוני מתכוון להגיד שיוזף שיינה יהודי, אהה, כן, גם אני חשבתי."

"ודאי יהודי, גברתי, עם שם כזה, כולם יהודונים מוסווים, הלא גברתי יודעת, אם היא מקומית," אמר וקרץ אליה מתוך קרבה של בעלי סוד, ובמבט מופקר הוסיף:

"כולם פה יהודונים מוסווים, אני מכיר את היהודייה המכונמת, את אשתו, בבית הקפה, פה, מכירים את הזונה הזאת. היא יושבת פה מידי פעם, מסתובבת כאילו היה בית-הקפה הבית שלה, שולטים לנו פה היהודונים האלה," אמר, ומעודד משתיקתה, הוסיף, "לא רק בווארשה, בעולם כולו."

תמרה חשבה, שאילו נולדה עשר שנים קודם לכן, היתה  בוודאי ניצלת בזכות המראה הארי שלה. היא ניסתה לקום, אבל רגליה לא נשמעו לה. היא נכנעה לכובד. משנכנעה, חשה כאילו השתחררה ממנו ואיזו שביעות רצון התפשטה מכפות רגליה, כמו הפשירו פתאום מן השיתוק שאחז בהן לרגע. חיוך הרחיב את שפתיה ובנימוס פולני שמעה את עצמה אומרת:

"איפה כל היהודונים, שעליהם אדוני מדבר, חשבתי שכבר וארשה נקייה מהם".

"מוסווים, החליפו שמות."

כתם לבן קרב אל שולחנה במהירות, ככל שקרב, כך צורתו התבהרה, וכבר ירכיים מולה, ירכי אשה, וקולה של המלצרית:

"האם, אדוני, כבר הזמין משהו", וקולו: "גביע של יין גם בשבילי, גבירתי, תודה לך."

ירכיה של האשה התרחקו, גם הכתם הלבן הלך ונעלם, וקולו, רם מקודם, הבקיע אליה את דרכו מבעד לבועה:

"יש אצלי בעבודה יהודון אחד, כל גובהו עם הקאפלוש* כמטר וחמישים, גמד, אני אומר לגברתי, גמד," הפסיק לרגע את דבריו, קם מכסאו – כמה נאות עיניו – ובאצבעותיו סימן קו על חזהו, שעד אליו מגיע גובהו של היהודון והוסיף, ששמו  וודאי היה גרוסמן או פרלמן, אבל היום שמו קרקובסקי והוא היה מולק את ראשו, אילו נפל לידיו. הוא שאל אם היא יודעת על מי הוא מלשין, היהודון, וענה בלי לחכות לתשובה, שהוא מלשין בעיקר על היהודים.

"ככה הוא רוצה למצוא חן בעינינו. נו ובאמריקה, מי היא חושבת שולט, אם לא היהודונים והציונים, שאף גרועים מהם. איך הם משתוללים, והעולם מוחא להם כפיים. וגבירתי, יודעת..." תמרה חשה רגע בהבל פיו, ריח היין הזול על לחיה, שוב ניסתה לקום מאצל השולחן, הוא נגע בזרועה ולחש, שאומרים שגם ירוזלסקי* נימול.

אף-על-פי שכבר התכוונה לקום, ורגליה נשמעו לה הפעם, שמעה את קולה:

"האם אדוני, ראה במו עיניו?"

הוא לא התבלבל והשיב, שלראות לא ראה, אבל אומרים, אמר, אומרים.

מה יאמר, האדון, אם תגיד לו שהיא יהודיה, אחת משליטות העולם, גם ציונית, הוסיפה בנשיפה אחת, כאילו נאבקה וניצחה מישהו, אף שמעולם לא היה עולה על דעתה להגדיר את עצמה כך. בכיליון עיניים ציפתה לסומק, שיציף את פניו היפות, שתראה בנקמתה, אבל הוא חשף שיניים צחורות וישרות כאילו נחתכו בפס ייצור של בית חרושת ואמר:

"נו, גברתי, שתפסיק עם הסיפורים."

אחר-כך צחק בקול רם והוסיף, כמעט לעצמו, שהבדיחה טובה, באמת טובה. עליצותו גברה מן הבדיחה, אולי אף מהיין, שוב רכן אליה ולחש, אם היא יודעת שהיהודים – ככה סיפרו לו -  גורבים גרביים לבנים.

היא השפילה מבט, הפשילה את מכנס הקורדרוי והרימה את רגלה גבוה כמעט לגובה השולחן, שיראה היטב.

"הנה גרביים לבנים, אדוני, רואה בעצמו."

היא לא תשכנע אותו באמצעים כאלה, אולי הוא יערוך לה מבחן. תגיד היא  שמות יהודיים. יגיד לה הוא שמות של יהודיות, והוא בלי להסס, מנה, רבאקה, שרה, אסתרה, הנה, גברתו רואה, הוא דווקא יודע שמות של יהודיות, אף-על-פי שלא ראה יהודיה מימיו.

כעסה פרץ כמו נהר, וצעקה שהיא יהודיה, ולהבא מן הראוי שיהיה זהיר יותר. לא לפני כל אחד יסגיר מחשבות, כי אף פעם אי אפשר לדעת, אבל האוויר בריאותיה אזל, היתה מוכרחה למלא שוב את ריאותיה, אולי תראה את ראשיתה של המבוכה המיוחלת על פניו. אבל הוא אמר בנימוס, שהוא אינו שונא יהודים, בעצם, והיא מוצאת חן בעיניו, ואף שהיא יהודיה, הוא מוכן לאהוב יהודיה ולהיווכח שטעה בהם ביהודים וגם ביהודיות, שאצלן וודאי הכל לרוחב.

"לא תיווכח!" צעקה סוף-סוף. הבחינה לראשונה ביושבי מרפסת בית-הקפה, שהתבוננו בה ורגליה נשאו אותה אל הרחוב, והיא בחוץ, בפינת הרחובות קרוצ`ה-אלייה ירוזולימסקיי, שדרות ירושלים בעברית.

 

* וויצ`ך ויטולד ירוזלסקי  פולנית:Wojciech Witold Jaruzelski;    נולד ב-6 ביוני 1923  מנהיג קומוניסטי ומצביא פולני, ראש ממשלת פולין 1981 - 1985,  ראש מועצת המדינה  1985 - 1989 ונשיא פולין 1989 - 1990.

כש "סולידריות"  של לך ואלנסה החלה לצבור אהדה בציבור הפולני, יסודותיו של הקומוניזם בפולין החלו להתערער, ואמות הסיפים בפולין רעדו, הכריז הגנרל ירוזלסקי על מצב מלחמה או במלים אחרות על ממשל צבאי.

כך עורר עליו ירוזלסקי את שנאת ההמונים.

תומכי "סולידריות" ופעילי אופוזיציה חשו כי ירוזלסקי מתנהג כעריץ ומדכא את התנועה העממית באמתלה של הצלת פולין מפני פלישה סובייטית. ואם הוא פועל בנגוד לדעת ההמון, הוא ודאי נימול, משמע, יהודי. זו בין השאר היתה רוח אחת שנשבה בשנות השמונים ברחוב הפולני. מעניין לציין, שבשנת 1968 היה ירוזלסקי אחראי לטיהורים בשורות הצבא שכללו פיטורים של יהודים!

 ב- 25.5.2014 קראתי שירוזלסקי מת, בן 90 היה במותו!

 ב- 30.5.2014 נקבר ירוזלסקי  בווארשה בטקס צבאי רשמי, קבורתו הרשמית עוררה מחלוקת, רבים התנגדו שייקבר בטקס של המדינה.

בסרטון  למטה:

Warsaw: The past is today, only a bit further on

 

 

 

 

 

(C)כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה