להיות פיקסו או אילו ידעתי לצייר

כל חובב אופרה, שאינו יודע לשיר, מרגיש,  שלמרות אי הידיעה, בתוכו פנימה הוא שר היטב, אינו מזייף, יודע להגביה עוף ולרדת, לנשום עמוק, להפסיק לפי הקצב, ושוב להמשיך בבצוע הקטע האהוב, ממש כמו מריה קאלאס, צ'צ'יליה ברטולי, רנטה טבלדי,  להבדיל, ואם מדובר בזמר, אז  פלסידו דומינגו, או לוציאנו פבורוטי הנערצים. אבל, בבואו להוכיח את כשרונו, להוציאו מהכח אל הפועל, פוקע מיתר,  משהו משתבש בבצוע המושלם שבפנים, הכל והקול  מזדייף,  אוי לאוזניים שכך שומעות.

 

עופר ללוש

 

כך בדיוק אני מרגישה  מול ציור או פסל מרגש. 

גם אני יודעת, לוחשת בתוכי בת קול, ובו בזמן ההגיון, המבוסס על נסיון העבר, מגחך ומוציא לשון, מי יודעת, מה יודעת, נדמה לך.

 

 

פבלו פיקסו

 

במסתור, אני מדמיינת את עצמי מציירת את  דיוקן גופי ומופתעת לראות עד כמה רחוק הדמוי המצטייר, ממה שנשקף אלי  בראי. עד כמה שונה רגל שמאל מרגל ימין, עד כמה הימין ארוכה יותר, עבה יותר, כהה יותר, כמעט שחורה. עד כמה ברורים קווי המתאר שלה, כמה הם משתלטים על רגל שמאל.

 

עד כמה, לעומת זאת, מהוססים ושבורים קווי המתאר של רגל שמאל, עד כמה היא נעלמת לי, נמוגה ממש, מתלכדת עם הרקע, עד כמה קשה לי להקיף אותה בבשר,  להפוך לממש.

 

 

פרנסיס בייקון

 

ואיפה כפות הרגליים.

ומה עושים המסמרים שתקועים שנים בצווארי, בצד ימין, דווקא. איך הם נודדים פתאום שמאלה לעבר קווי המתאר של מותני.

מנין לי האימג' המעוות והמוטרף הזה של גופי שלי.

אילו רק ידעתי לצייר.

 

 

פבלו פיקסו 

 

בזכות האימג' המסויים הזה של גופי,  כשאני מתבוננת בציור, אני מתפעמת דווקא מציור זה ולא מאחר. למשל, מפסלי הדיוקן  חסרי כפות הרגליים של עופר ללוש, (צייר ישראלי יליד 1947 ) או מהעיוות והריק בפנים  המחוקות בציוריו של פרנסיס בייקון (צייר בריטי יליד דבלין   1992-1909 ) או  מהדיספורמציות חסרות הפשר לכאורה  בדיוקנאות של פיקסו (פבלו פיקסו 1973-1881) –  אף אחד לא ישכנע אותי, שמדובר שם באיזה טריק טכני ותו לא.

 

יכולתו  של פיקסו להתבונן בזולתו מִבִפְנים, להסתכל באיזו עין פנימית,  מקרוב, ממש מקרוב ולהעביר את אשר ראה בעינו הפנימית אל הבד היתה גאונות ניסית. כמו הצליח לחדור מתחת לעור, מתחת לתאי המח, לדלות משם את האימג'ים המסתתרים של האחר המצוייר. 

אחרי שפיקסו ראה את העיוות לכאורה,  ואחרי שהעז להעלות את האימג' על הבד, מי שרוצה יכול גם הוא לראות במו עיניו, את מה שראה פיקסו בכבודו ובעצמו בעדשות עיניו החודרות.

 

הנה תרגיל שעובד: 

יש לדבוק  בפניו של מישהו,  להתקרב אל הפנים בשכיבה, מלמטה, צמוד, צמוד מאד, קצת לצמצם את פתחי העין, להוריד מעט עפעף עליון לעבר עפעף תחתון, ופניו של האחר ייראו לנגד עיניכם ההמומות, כאילו צויירו בידי פיקסו.

מהר לחרוט בזכרון את הדיוקן המעוות לפרטי פרטיו, ולדמיין שאני...

פיקסו.  

 

כתבה: באבא יאגה

 

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה