שעורי האמנות שלי

לא נולדתי עם כפית זהב בפה, אפילו לא עם כפית של כסף, מגיל צעיר מאד עמלתי לפרנסתי ורווחתי.

 

ידעתי ימים טובים ופחות טובים. בשנות השמונים קרעתי את התחת בכמה עבודות בו זמנית, עבודת ההוראה לא פרנסה אותי אז, לִמדתי בתיכון, באוניברסיטה הפתוחה ובאולפן לעברית, נתתי שעורים פרטיים והייתי ג. יפית, זאת אומרת לא ממש היא, אבל כמוה כתבתי כתבות פרסומיות.

 

חבר שעשה דוקטורט, הוריש לי את אחת מפרנסותיו, ללמד עברית את מר "ומה אתה עשית בשביל מדינה?"   ז"א את פלאטו שרון, שאז התעתד לרוץ לכנסת.

 

עבור הוראת עברית פעמיים בשבוע, הרווחתי מפלאטו שרון משכורת, שהיתה שווה למשכורתי משבוע הוראה בתיכון.

 

פעמיים בשבוע הגעתי לביתו, או מה שנראה לי אז ארמונו, המקום היה יפיפה,  מוקף גן רחב ידיים,  האיש היה סימפטי ומאיר פנים,  בני משפחתו כנ"ל, חדר העבודה היה ממוזג ומואר והשכר ראוי. מה עוד יכולתי לבקש.

לעשות מלאכתי נאמנה, קרי ללמד את התלמיד עברית.

 

אתם הצלחתם, גם אני לא.

 

בדרך כלל, כשהגעתי בשעות שקבענו מראש, התלמיד, שהיה עסוק בטלפונים חובקי עולם, בעסקאות מעבר לים ובסתם עניניים, שלא הבנתי מהם דבר, פתח את הדלת, קבל את פניי  בנמוס ואז הוביל אותי לספרייתו, נדמה לי שקרא לה, החדר החום, שאחכה שם כמה דקות עד שיגמור ענייניו.

 

התישבתי על ספת העור החומה, בתחילה בקושי נשמתי, עכבר שכמותי. ישבתי על הקצה, מוכנה ומזומנה כל רגע, למלא את חלקי בהסכם. מהר מאד למדתי, שיש לי די זמן להתרווח על הספה. אחר כך הבנתי, ששום דבר לא בוער, שהזמן  והרשות נתונים ואני יכולה לעיין, אחר כך לקרוא ואחר כך גם להתעמק בספרי האמנות הנפלאים שעל המדפים באין מפריע.

 

כעשר דקות לפני  תום זמן הלמוד, היה האיש נכנס ובחיוך  מאוזן לאוזן  מזמין אותי לחדר עבודתו,  אלור, אלונזי,לומֶדים! (לומדים - במלעיל, כמובן).

 

ובעוד אני מתמקמת מולו ופותחת את פי שיאירו דבריי וילָמדו סוף סוף... טלפון מעבר לים גאל את התלמיד מיסוריו והאיש שוב בעסקים.

 

אלא מה, אִליה ויהלום בה,  אמנם לא הצלחתי ללַמד את הח"כ לעתיד עברית וגם הוא לא הצטיין בלמודיו, אבל אני בשעות ההמתנה הארוכות ל"אלור, אלונזי, לומֶדים!" בלעתי  את המיטב שבספרי האמנות ואפילו זכיתי לא אחת, כשעסקיו של תלמידי הרפו ממנו לרגע, ומוחו נתייגע מהעברית, לסיור בביתו, שהיה מלווה בהסברים על עבודות האמנות שעל הקירות ושעל הסטַנדים.

 

מכל העבודות  שראיתי אז לראשונה, אני זוכרת את החדר השחור,  שעוצב כולו על רהיטיו על ידי  מקס ארנסט.

 

שלא לשמה של העברית, היה לשמה של האמנות ואני נתודעתי לסזאן, רנוואר, פיקסו, דאלי, קליי, חואן מירו ומי לא. למדתי על האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם, על הדאדא, על הקוביזם ועל הסוריאליזם ועל עוד כמה איזמים עוד בטרם היה לי הכסף לנסוע ולבקר במוזיאונים בעולם.

 

מכל מלמדי השכלתי.

 

 
 
בתמונה למעלה: מקס ארנסט, המלך אובו
למטה: מקס ארנסט, הפיל

 

  

  

שנים אחר כך, נודע, שחלק מהעבודות שעיני יצאו אז לראותן  לא היו מקוריות, ועוד נודע לי שחלקן נתרם לבית-החולים בילינסון והן תולות שם במסדרונות הבנין החדש, פתוחות לעיני המבקרים. 

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה