על המצבות

 לא רע, בכלל לא רע, כל עוד אפשר לשכב על הקבר ולא מתחתיו.

אז  מה הסיפור, בעצם? 

הכתוב על מצבות הורי דהה ודהה, עד שמפאת הימים, בא יומו ואי אפשר היה עוד לקרוא דבר.

אחי הציע, שבמקום לתת פרנסה לחברה קדישא נגייס את הילדים (לא להיבהל, הם לא ינוקות). 

מבצע מאחד וחינוכי, התלהבתי.

מאז היו סתיו וחורף וקורונה (הקורונה עדיין פה) אביב וקיץ וחום ממיס ואנחנו ירושלמים חדשים לא התלהבנו לשוב ולטעום את להט השפלה.  החלטנו להתעלם עוד מספר ימים מהמצפון המייסר וקבענו את מבצע צביעת המצבות ליום רביעי. 

יום רביעי להט כל כך, שהצליח לגבור על המצפון הלוחש,  השתיק אותו ושיתק אותנו. המבצע נדחה ליום שישי, דחיה אחרונה בהחלט.

אבל מזג האויר בשלו, עשה תרגיל ותעתע בנו, השרב לא יפוג גם ביום שישי, צפו החזאים. לא בטוח שהאשם הפעם היה שוב ביבי, אבל די, החלטתי, נוסעים וזהו. 

על העשייה היו אחי, בני ואחייניי.

אני, הזקנה, מראש נועדתי לעידוד.

אחרי כשלוש שעות בבית הקברות הענק (בית הקברות של חולון או בשמו החדש,  בית הקברות תל אביב דרום) , החשוף לאכזריותה של השמש הקופחת, הותרתי את העושים במלאכה לחסדי הקרניים המתעללות. 

חפשתי הפוגה  בקברים מוצלים.  מצאתי אותה בצל אחד העצים הבודדים בים המתים הגדול.

אף שמצפוני  ייסר אותי שהשארתי את הקרובים לי חשופים, השתרעתי לי על אחד הקברים. 

כמה טוב ונעים היה לי לתפוס ככה מנוחה מעל הקבר ולא מתחתיו. איזה נצחון מתעתע, להרף עין, בין הישני לאינני, איזו שכרות חושים על היותי עדיין מעל ולא מתחת לאבן,  במנוחה, נכון, אבל לשמחתי, עדיין  לא במנוחה הנכונה.

כתבה וצילמה: באבא יאגה

(C)

כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה