לְדַבֵּר

מה שאספר פה נכתב לפני מספר שנים,  "קורונה" היתה אז כתר, מסיכות עטינו בפורים ועל ריחוק חברתי לא שמענו.

"ואין דֹבֵר  אליו דָּבָר"(איוב ב', יג')

 

בבקרים אני צועדת בטיילת שרובר, טיילת ארמון הנציב וטיילת  גולדשטיין בירושלים.  צועדת? לא בדיוק, נכון יותר הולכת, לפעמים זוחלת, משתהה.  הצפרים, הנוף, השקט, הרוח ועכשיו גם עצי  התאנה והחרוב שפירותיהם ספתח לארוחת הבוקר שלי – מה הייתי עושה בלעדי כל אלה. 

 

בטרם השחיר

 

כמעט גמרתי את המסלול,  בצעתי כמה תרגילים, זללתי תאנים והותרתי,  ועצרתי ליד הברזיה לשטוף ידיים דביקות מחלב תאנים. על אחד הספסלים, שנותרו שלמים אחרי מתקפת הוואנדאלים האחרונה,  שכבה פרקדן  גברת. בטח תופסת קצת מנוחה מההליכה. שלחתי  מבט לוודא, שאיננה במצוקה. 

  

"אני לא מרגישה טוב,"  פנתה אלי והתיישבה.

שאלתי, אם היא רוצה מים. הצביעה על הבקבוק שלה.

"סליחה, אין לַך זמן, אַת ממהרת", קלטה את חוסר האונים בפניי. איך אגיע אִתה לכביש המרוחק,  במכונית אי אפשר להגיע לכאן. 

צוחק עלינו, מִתון לא מִתון, הוא קצת רקוב אבל מתפקע משפע

 

"לא, אַת לא צריכה לקחת אותי הביתה," קראה את מחשבותיי, "אני רק צריכה לדבר, אין לי עם מי." 

 

לא מעט חוויתי בעולם,  וידויים הרבה שמעו אוזניי, לפעמים הלב הכיל ולעיתים נאטם, אבל אמירה כזאת מפי אדם שראיתי זה עתה,  ריבונו של עולם, איזה אומץ.

 

מיד ברחתי במחשבותיי לצ'כוב, לַסִפּוִר על עגלון, המנסה לשוא לפתוח בשיחה עם זה ועם אחר, לספר על מות בנו ולא נמצאת לו אוזן קשבת, עד שהוא משתפך בפני הסוס שלו. לא זו בלבד שהסוס מקשיב, הוא מגיב -  מזור ונחמה ללבו של העגלון. 

אם הסוס יכול היה, גם אני יכולה. 

התיישבתי לידה. לטפתי את כתפה, את ידה הסמוכה לידי.

מראה את הבפנוכו

 

"תודה" אמרה, "אני כל כך בודדה, אמא שלי מתה." 

אחר-כך הסתבר, שאמא שלה לא מתה, אלא, "אני, אני כל הזמן רוצה לישון, לעצום עיניים, כתבתי שירים, תפרתי, הכל זרקתי. אני בדכאון, כבר הרבה זמן..."

דברי, אני מנסה, שואלת, אם היא עובדת. 

"לא פנסיונרית. אבל מגיל חמש- עשרה עבדתי."

מה עשית?

"מהנדסת כימיה, אני עייפה, עייפה מאד. אני באה לפה לשמע צפרים, כי אצלי בבית יש רעש, כל הזמן רעש, של מכוניות,  הכל  יָשן אצלי, מאנשים, סליחה, אני צריכה ללכת הביתה, תודה." 

 

זית - פנים רבות לְעליו - אִלו רק למדנו ממנו

 

אני מבינה אותך, אני אומרת, מנסה לעודד. 

"איך אַת מבינה?"  

כל אחד עובר דברים, אני בן אדם, לא, אני מוסיפה לנסות. 

משפחה? אני מהססת, חברים? 

היא מניעה ראש בשלילה, אני מוסיפה ומלטפת את ידה.

"זה כל כך טוב...". המבוכה שלי מתאיידת, גם הבושה.

"כן אני מאוקראינה, גרה בהוסטל. הוסטל טוב, רק זקנים, אבל כל אחד בבית שלו, אין עם מי לדבר. לפסיכולוג צריך לחכות כל כך הרבה זמן, הרבה חדשים.  גם עולה הרבה כסף. אני לא רוצה לחיות, לא רוצה לעשות שום דבר, רק לישון, אין לי חשק אפילו לאכול, כולם אומרים לי, שאסור, שאני צריכה לקום, לעבוד, אבל אין לי  חשק אפילו לחייך, אין שמחת חיים, " אני מקשיבה  ומתפעלת,  איך סגלה לה את השפה. מוכשרת. 

 

"כן, גרתי בצפת, הייתי נוסעת לשם, היו לי שם חברות, פה כל אחד לעצמו, קבוצות קבוצות קטנות. אני כבר לא נוסעת לצפת. אני רק רוצה לישון." 

 

שמיר ושית - אור וצל, כמו חיינו החולפים

 

 צ'כוב, אני נמלטת ממנה ומן הרחמים, "לישון", קראו לספור,  לילדה קראו וארקה, רצתה לישון, בגלל עבודת יתר,  העבידו אותה בפרך, וכאן מחוסר מעש, מדכאון. 

 

זה זמני, אפשר לצאת מדכאון, אם את לוקחת תרופות, גם השמחה תחזור.

"אַת חושבת?" היא נתפסת, "אַת חושבת שאפשר?"

אַת יודעת שאפשר, אני ממשיכה לנסות, מוסיפה  ללטף את ידה, היא מחזירה לטוף. שָמַחתְ פעם, אַת יודעת לשמוח, כמו שאת יודעת להיות עצובה. יש לך הכל בִּפנים, חיים ומוות, אני מרביצה תורה בגרוש. זה בסדר אם אַת רוצה למות עכשיו, זה בסדר להרגיש ככה. 

"אַת חושבת שאני צריכה למות?"

 

שלא נהיה כאבנים

 

אם אַת רוצה , זה בסדר, אני מעיזה ומיד נסוגה, נבהלת מעצמי, הלכתי רחוק מדי, פוחדת  שמא ארע לה. יש זמנים כאלה,  יש לַך חיים בגוף, הם יתעוררו, אני משכנעת את עצמי.

שיחת טלפון מהעבודה קוטעת את השיחה. היא ממתינה.

"טוב אני צריכה ללכת," היא קמה, "סליחה. אַת בטח צריכה גם כן ללכת, תודה, אני באמת מודה לך."

 

אני קמה גם כן, מחבקת אותה, היא מתרחקת בשביל.

 

השעה תשע.

לעזאזל, אני מאחרת.

ולא כאצטרובלים שהלבינו  בשמש והושלכו 

 

שנה טובה לכולנו.

שנה, שבה יהיה לנו אֶל מי לדבר, עִם מי לדבר, עַל מה לדבר, לְמה לדבר, אֶת מה לדבר, בְּעַד מה לדבר, למען מה לדבר  - שמתם לב שכמעט כל מלות היחס בעברית  הנפלאה יכולות לחבור  ל"לדבר". 

ועוד משהו, משרש  ד.ב.ר  נגזרות גם המלים הִדברות ו-דִּבְּרות'  - אבני היסוד של  תורת  המוסר.

 

שלא נדבר לאבנים

  

גם לעצים לא נדבר,  אבל עם הפלסטינים כן

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה,  2011

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה