מכתב גלוי לראש הממשלה, בנימין נתניהו

קורונה או לא קורונה, ציצים גלויים או ציצים נסתרים, הפעם על אמת,  העם רוצה להשתין.

קהילת קודש, עם סגולה, אבל בכל זאת גוף האדם, גם היהודי, גם הקדוש, גם הירושלמי, גם זה המגיע להפגין מתל אביב, עשוי חלולים חלולים, נקבים נקבים.

אודה, סמולנית אני, רחמנא ליצלן, משתדלת להגיע למחאה בבלפור, אם אני לא מצליחה להגיע, אני מתמוגגת מנחת לחוש את האנרגיות, לראות את המפגינים בשידור חי בפייסבוק, האנרגיות עוברות גם את מסך הסמרטפון. הרווחת את המחאה הזאת, כבוד ראש הממשלה. הרווחת.

מה לעשות, הטלוויזיה שעצבת במו ידיך, זאת אומרת, הכתבים שלה והעורכים, קצת מפחדים על הפרנסה שלהם, אפשר להבין אותם, הם תלויים בך ובאלו סביבך. מסכנים, פעם עיתונות היתה נחשבת מקצוע חופשי.

אבל נחזור לעיקר, הייתי בהפגנה ביום חמישי, בין שמונה וחצי בערב לעשר וחצי. אלימות לא היתה שם. 

ב- 11 בערב כבר ראיתי את החדשות באותה טלוויזיה, מה ששכנע אותי עוד יותר בדבר "המקצועיות" שלה, אבל בעיקר בתלות שלה בך. ככה זה כבודו, למלך אשר למלך

ואז ראיתי אותך בערוץ 11. דברת בהתרגשות על המפגינים, על האלימות, אמרת שהם מפיצי מחלות.

נזכרתי, במה שלמדתי בשיעורי ההיסטוריה, על מה שקראתי ולא הרפה ממני, על מי שכונו פעם, בתקופה החשוכה, מפיצי מחלות, יהודים, צוענים והומוסקסואלים היו ברשימה המכובדת. אתה שאינך טיפש, כבוד ראש הממשלה, אתה שיודע קצת היסטוריה, מכנה את המפגינים ליד ביתך מפיצי מחלות, וכדי לשכנע בדבריך, לבשת על פניך הבעת מיאוס, שהשתלבה עם קולך הנמוך, הנעים. כי אתה יודע איך מדברים אל העם,

באותו רגע, רציתי להפסיק את ההשוואה שעלתה על דעתי הסוררת, אבל אתה יודע, המחשבות בינתיים רצות, עושות מה שבא להן, לא הצלחתי.

המשכתי לחשוב על התקופה ההיא, איך ההם, כדי להוכיח שהיהודים מפיצים מחלות, לא בחלו בשיטות, יצרו תנאים תת אנושיים ל"מפיצי המחלות", כדי להוכיח מה שצריך היה להוכיח.

ואני, כבוד ראש הממשלה, שהטראומה ההיא זורמת אצלי בדם, כמו בדמם של רבים מאיתנו, ונדמה לי, שגם בדמך שלך, אני, כבוד ראש הממשלה, פחדתי, פחדתי.

וחשבתי לי, איפה כבוד ראש הממשלה שלי, ייעצר, ופתאום, לא יודעת, איך זה יצא לך, מכוּון, לא מכוּון, ירדת לקטנות, אמרת משהו כמו, ותסלחו לי, הם עושים צרכיהם ברחוב, ועטית על פניך מסכה של איש תרבות, המדבר בקצת גועל, איך אפשר אחרת, על צרכיהם של המפגינים, ואצלי התמונות ההן, שבדמי, בראשי ובסיוטי הן רצות, וניסיתי לעצור ופקדתי על המחשבות די, והן בשלהן, המחשבות, והתמונות המשיכו לרוץ לי בראש, תמונות על תנאי הסניטציה האיומים שם, אצל ההם, שחיו שם ומתו והיו קרובים לנו.

ואז פתאום, הבזיק מוחי, סוף-סוף הטוב השיג אותי. מה היה קורה, אילו היית יוצא אל מי שמוחים שם נגדך, מבקש מאנשיך להגיש להם מים, חם בחוץ, ואולי יכולת גם ללחוש למישהו מהמקורבים לך, אולי ראש עיריית ירושלים, שודאי איננו מהמוחים נגדך, אולי יכולת לפנות אליו בשקט, בשקט, בלי שאף אחד ישמע, ולבקש ממנו, להציב כמה תאי שירותים בכיכר צרפת, קרוב למפגינים, שמוחים שם ומוחים....

אבל, איפה, מה לראש הממשלה ולשירותים, אתה בגדולות, כבוד ראש הממשלה.

אז למה ואיך החליקו הקטנות האלו לפיך? למה ככה לרדת, כבוד ראש הממשלה, למה ככה ללכלך על המוחים,  בשעריך הם מוחים ...

ונזכרתי שגם הרבה לפני הקורונה ולפני הריק הזה של ירושלים היום, עוד כשהעיר שקקה חיים, ושועי העולם בקרו פה בזה אחר זה, והיו פה מידי יום אלפי תיירים, ונערכו פסטיבלים כל יום שני וחמישי, איפה הם השתינו כל ההמונים האלה, בתי שימוש, אף פעם לא היו הצד החזק של הבירה. כבר אז היה מחסור. כתבתי עליו. אם בא לכם, בקטנה...

הו ירושלים, תני להשתין

נכתב ב-2015, הוקדש למשתינים 

הפעם לא אכתוב על הפסטיבלים, על האירועים ועל המרוצים הנערכים פה, בירושלים, גם לא על בקורי גדולי וקטני עולם (יותר ויותר גדולים נעדרים פה באחרונה) המשבשים את חיי תושבי הבירה כל יום ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי ושישי גם, אלא אתמקד בצורך הבסיסי של כל בן אנוש בכל הפסטיבלים האלה ובכלל – להשתין.

אחת הסיבות שבגללה מנעתי את רגלי מללכת לפסטיבל האור השנה, היא העובדה הפשוטה, שבשנה שעברה כתתנו רגלינו יותר מארבע שעות לאורך המסלולים, אבל מקום להשתין ולו אחד, לא מצאנו.

אבל נניח לפסטיבלים. ננסה לבלות פה, בעיר הקודש, סתם יום של חול בין פסטיבל לפסטיבל בטיילת שרובר או בטיילת ארמון הנציב או בטיילת גולדמן, שבסופו של דבר מתחברות זו לזו למרחק של כ- 6 – 10 קילומטרים, תלוי אם מכניסים למסלול גם את השבילים הצידיים.

פעם לפני כ-18 שנה, כשהטיילת נחנכה, היו כאן 5 מבנים של שירותים ציבוריים פזורים לאורכה. מהר מאד, כבר בימיה הראשונים של הטיילת, נסגר מבנה השירותים זה שמעל רחוב נעמי. בהמשך - כפי הנראה, שתושביה של ירושלים הפסיקו להשתין מפאת הקדושה - נסגר מבנה שירותים נוסף שהיה צמוד לבית הקפה. בית הקפה שבק חיים ואיתו נסגרו גם השירותים הציבוריים במורד טיילת שרובר.

אבל לא אלמן ישראל, וודאי לא ירושלים, הותירו לנו, בעלי השלפוחית, עוד שלושה מבנים של שירותים ציבוריים. שמחת המשתינים לא הופרה.

כעבור כמה שנים נסגרו השירותים שמתחת לתצפית המרכזית בטיילת ארמון הנציב לציבור הרחב ולתיירים המעטים, שעדיין מגיעים לכאן באוטובוסים. השירותים אמנם שופצו, אבל הכניסה אליהם הותרה  לאורחי אולם האירועים בלבד. אגב, אולם האירועים נפתח במקום היפה ביותר בטיילת. גג האולם מסתיר כמובן את הנוף, שאותו באים התיירים לראות.

יופי של שירותים, לא, לא לציבור הרחב,  לבאי אולם הארועים בלבד

לא רק  השירותים נגזלו מאתנו למען אולם האירועים, גם הנוף קצת נגזל. שימו לב כמה יפה מסתיר גג אולם האירועים (השטח האפור) את הנוף בתצפית המרכזית בטיילת

 

הכל מתגמד, העיקר שלאולם הארועים יש דגל 

נו טוב, מה אלין, למרות אכזבת התיירים, עוד נותרו לנו, תודה לאלוהי ירושלים ולפרנסי העיר , שני מבני שירותים, האחד בתחילת טיילת ארמון הנציב והאחר בסופה של טיילת גולדמן, מתחת למבנה התצפית האחרון שבטיילת. אלא שמזה חודשיים נסגרו גם הם. שיפוצים – הכניסה אסורה, כתוב על השלט.

תשתינו מסביב, תיירים וטיילים נכבדים!

שיפוצים, מה לעשות, לפעמים צריך לשפץ, אבל אני, שהשתן כבר עלה לי לראש, שואלת, האם אי אפשר היה להציב שם עד סוף השיפוצים ולטובת הזקנים, שהשלפוחית שלהם לא מי יודע מה, כמה בוטקעס באופן זמני. אבל חכו, עוד לא אבדה תקוותם של בעלי השלפוחית באשר הם, אם לא יצליחו להתאפק ולא יצליחו להגיע למבנה השירותים האחרון, יש שיחים בדרך.

המצב גרוע שבעתיים בטיילת הרכבת.

נס גדול קרה לנו פה בעיר הקודש, כמעט כמו בניו-יורק. לאחר מספר שנות עבודה נפתחה על הפסים של הרכבת הטורקית הישנה טיילת נפלאה וחדשה.

טיילת הרכבת  חוצה  שכונות עשירות כמו רחביה, בקעה והמושבה הגרמנית ושכונות מבוססות פחות כמו תלפיות, מקור-חיים, קטמונים וקרית-יובל. לא זו בלבד שהטיילת  מחברת בין שכונות שונות זו מזו מבחינה סוציו-אקונומית  היא גם מהווה גשר בין השכונות  ובין בית-צפפה –  מאפשרת מפגש יום יומי בין תושביה היהודים לתושביה הערבים של ירושלים.

הנה היא - טיילת הרכבת במלוא תפארתה

הקטמונים ברקע

בית-צפפה בערב - מראה מטיילת הרכבת 

הנה כמעט הגענו לסוף - טיילת הרכבת נושקת לקרית-יובל

מפעל ראוי מכל בחינה, חוץ מבחינה אחת, אף אחד בעיריית ירושלים לא חשב על בעלי השלפוחית, אין ולו מבנה שירותים אחד לאורך הטיילת הארוכה והמקסימה הזאת. לא רק מבנים קבועים של שירותים אין, גם בוטקעס איִִן.

זאת ועוד, אם בטיילות שרובר, ארמון הנציב וגולדמן עוד יימצא למשתינים מפלט בשיחים, הרי בטיילת הרכבת כל בעלי השלפוחית, שעולה על גדותיה, חשופים לעין כל. אין שיחים להסתיר את המשוועים להם. אפילו בחצרות של בתים אי אפשר להשתמש, הם מגודרים.

כל כך הרבה מחשבה, כסף, עבודה וזמן הושקעו שם – אף על פי כן, למשתינים לא תהא תקווה – לא בעיר הקודש.

היום, 25.7.2020 כשהפוסט הזה מתפרסם שנית, יש כבר מבנה שירותים 1 בטיילת הרכבת.

אמנם לא די בו, כי הטיילת ארוכה, אבל טוב מבנה אחד משום מבנה.

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה