אני מת עליך, או על הסמיכות של מוות לאהבה

אנחנו פוחדים מהקורונה, מהמגפה, מהחולי ומהמוות. 

את החולים נרחיק לבתי-החולים, את המתים לבתי-הקברות, כך מנהגו של עולם. לפחות מנהגו של עולמינו. העיקר שלא נראה, שלא נשמע, שלא נתייצב מול קיצם של החיים, מול מה שאורב לכל בר חלוף. הס....מלזכור, הס מלהזכיר.

אבל במקביל, בדיבור, בשפת היום יום, המוות חוגג, בכלל אינו מפחיד. מי בכלל מייחס לו חשיבות.

"אני מת עליך" "אני מתה עליך," שגורים על פינו, ואנחנו מגלגלים אותם חופשי, דווקא כשהם קשורים וסמוכים לאהבה. מי בכלל מייחס חשיבות למוות שבביטויים אלו.

ואף על פי כן, יש איזה קשר עתיק יומין בין מוות ואהבה. 

כשאני אוהב, משהו בי צריך למות, לפנות מקום לאחר, להחיות את האהוב או האהובה.

 

במעשה האהבה אנחנו מוותרים רגע על חיוניותינו. גבר מוותר על אונו, על זרעו. הויתור, שהוא בו בזמן הממוש, אינו יכול להתקיים ללא ויתור האשה. חלק חיוני בבני הזוג  צריך למות כדי ליצור חיים. כדי לאהוב, כדי לחיות - יש למות קצת  או הרבה. המוות הרגעי  יוצר את ההמשכיות,  את החיים, את הנצח.

 

אם נרחיב את המעגל שבינו לבינה לכל אהבה, אהבת אם ואב,  אהבת ילד, אהבת אח, חבר ורע - הדברים נכונים גם כן. כדי שתתקיים אהבה, יש להמית בנו חלק.

 

לפני שנים  כתבתי ספור "על  אהבות שמתות בספטמבר", מאז למדתי, שאהבות אינן מתות בספטמבר, ולא באוקטובר ולא בינואר, אהבות, בניגוד לאנשים, אינן מתות.

 

אנשים נפרדים, מתים,  או נכון יותר גופם מת, אבל האהבות ממשיכות להתקיים וכמו החיים עצמם הן רק משתנות ומשנות את פניהן.

 

האהבה, כמו החיים, כמו המוות איננה מתאיידת, היא לובשת ופושטת צורה, מחזורית ונצחית  כמו עונות השנה, כמו שירת צפורים.

 

איש ואשה נפרדים, יותר מזה, אשה ובעל נפרדים, רבים ומתגוששים בבתי-משפט. משפילים ומושפלים, ואף-על-פי-כן, אהבתם לא נעלמת. אומנם היא לובשת פני שנאה, אבל כל אחד מהם ישא בתודעתו את זכר האהבה-שנאה עד יום מותו, גם אחריו.

 

כל אחד יוכל להוסיף ולהפרות ולדמיין  את רָשומון אהבתו-שנאתו כראות עיניו.  הזוג  ייפרד, אבל  האהבה-שנאה תישאר חרוטה לעד. כל אחד יוכל לביים בה את האחר-החסר ולהלביש לו מסכות כראות עיניו,  

ללוש את דמותו וליצור אותו מחדש, ולדמיין  אין ספור אפשרויות של יחסים כטוב או כרע בעיניו.

 

אם יָלַד הזוג ילדים, תתקיים האהבה - שנאה גם בתודעת הילדים והנכדים ולעיתים אף תירשם בתולדות המשפחה,  תסופר מדור לדור, תיכתב  בספרים.

 

דווקא האהבה  שלכאורה נגמרת  בפרידה, מתחילה להתקיים בלי תלות באוהבים, אהבה כשלעצמה.

אהבה שאינה תלויה בדבר, לא במציאות ולא בנפשות הפועלות. אהבה שמתקיימת רק בדמיון ולכן היא נצחית. אי אפשר להפר אותה, אי אפשר לקלקל. היא חופשייה כמו המחשבות, שמתרוצצות להן בראש ויוצרות מציאות או כמו החלומות, הנרקמים אלוהים יודע איך, בלי שיש לנו עליהם שליטה, וגם אם ניאבק בהם, ונדחיק אותם ולא נזכור, אך לרגע לא נעמוד על המשמר, תעוט עלינו האהבה המתה ותחפור ותידפק עד שיפתח לה.

 

אם חלילה מת בן הזוג האהוב, אדרבה, יוכל הנותר אחריו  להשקיע בו  בלי שיפריע לו בנוכחותו. עכשיו, משאיננו,  הוא כולו שלו. עבד נרצע, חומר ביד היוצר, יצור ממנו את מה שכל הזמן רצה,  ולא הסתייע לו בגלל נוכחותו. 

 

בסרטו של אלמודובר, "דבר אליה,"  האהובה  לא מתה, היא בקוֹמה. הנוכחות-העדרות שלה היא שמניעה את הפנטזיה של האוהב. היא מוזנת מאובססיה, מצורך בלתי נשלט של הדמיון האוהב  ליצור לו בעצמו את  האהובה, בלי שהיא, או קיומה במציאות  מפריעים,  מתערבים או מפירים את היצירה.

 

רק צפוי שהאהובה תקום על יוצרה כמו כל גולם אחר, כמו  ג'וליה  של הופמן,  אוליביה של אופנבאך,  פינוקיו, הבן ההזוי, האהוב  של ג'פטו הנגר או להבדיל, האדם בכבודו ובעצמו הקם על בוראו מבראשית.

 

ואם האהבה מתקיימת לה אי שם בתודעה, מרחפת עצמאית, חופשיה מהאוהבים, השונאים, המחבבים,  הנמשכים, הדואגים, החולמים, המזינים, המקפחים , המשפילים, המורידים  והמעלים, שטה לה בזכרון האנושי, מתחדשת ומחדשת פניה בתודעה, הרי גם החיים  כך, נוצרים על ידינו, מתהווים בתודעה, מקבלים משמעות כזאת או אחרת (או שכלל אינם נושאים משמעות) ואחר כך בנטוש הגוף את החיים, הם  מוסיפים ומתקיימים בדמיון  של העולם ובתודעה שלו, צפים להם מעלינו, מרחפים משוחררים,  לא תלויים בנו, נישאים מעלינו כעננים.

 

אם כך, אף שאנחנו בורחים מהמוות, שפת הדבור מערימה עלינו, מסמיכה אותו לאהבה, ממתיקה, ובזכות הממתיק עובדת עלינו באלגנטיות ובהיסח הדעת,   מאפשרת לבלוע אותו למרות הפחד, על אפינו ועל חמתינו משכיחה אותו, תוך כדי הזכרתו.

 

כתבה וצילמה: באבא יאגה 

בצילום: שוק הדגים על שפת אגם אווסה, אתיופיה

כתבה וצילמה: באבא יאגה 

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה