חביתה

הטאפטים האלו שבתוכי ,  תמונות מתחלפות כמו גלים, מכות בקירות התודעה, מבקשות לפרוץ, הגוף שותף להן, כמו מתמסר, סומך על המים, על קצבם, על קצפם, בוטח בעצמו, לא תאונה אליו רעה. הנופים האלו ,   שלא ידעתי, היופי, השדות, יריעות בד מתוחות עד אופק, טרסות של אורז שתול על פלגי מים, יערות, קרחות יער, מדבריות - פניהם לשמים, לשמש, בְּרדים וּבְרקים, קַרחונים, פְסגות מושלגות, צוקים נוגעים בשולי עליונים. הנופים האורבאניים האלו ,   ערים נפתחות, גורדי שחקים, השתקפויות, קליידוסקופ, כלי רכב, תנועה, הכל בא אלי, לקראתי, לכבודי, ושוב... הטאפטים האלו , אין סוף צורות, אֵלו שראיתי, ואלו שלא ראיתי מימי, ואף-על-פי-כן נצברו, באו בי בימים, כשנולדתי, לפני שנולדתי, בראשית ברא אלוהים, לפני רֵאשית הופקדתי עליהן, תבנית, שיכפול, מקור? איך הגיעו אלי, איך ניגלו, איך ידעו, איך ידעתי שהם בי. איך הגיע אלי דבר היותם. איך בו בזמן אני, את, אתה, נעים, מניעים גוף, במרחב, בזמן ובדעת. איך אפשר להיות גוף, שאוכל ומעכל ויודע להכין את המאכל,  להגדיר ולקצוב מידה, לשאת אחריות למידות, למגרות, לסייגים, לנוע ולנוח, לחשוב ולד...

  מזג האוויר הכמעט סתווי,  העיר בי את החשק לטייל. אמנם הגוף סירב, אבל בצהריים גררתי עצמי החוצה. בטיילת שרובר בירושלים היינו, אני, ההרים, הצמחיה, השבילים והרוח. נפש חיה לא נראתה בקילומטרים הקרובים אלי, לא אדם, לא כלב ולא חתול. הרגליים לא בדיוק נשמעו לרצוני, בקושי זזתי, איכשהו הגעתי לספסל המוצל שלי.  ירושלים נעטפה לכבודי באור אחר, נפלאה ומפעימה מרחוק. על הספסל הזה כל רגע מחדש אני בחוץ לארץ, כל יום בחוץ לארץ אחר. אבל מה פתאום לספר על זה, לכתוב. כל פעם, כשאני כותבת על מה שאינו נוגע למלחמה או למאבק בשלטון הבלהה שלנו וב"מנהיגינו", מיד אני מתמלאה בושה, אשמה ויסורי מצפון. אז חכו, גם זה קשור. כשפקחתי עיניים אחרי המדיטציה ידעתי שמתבוננים בי. לא ראיתי איש, אבל ניחשתי תכונה במרפסת מעלי משמאל, מרפסת  בית פאליק. שני חיילים צפו בי במשקפת, או במכשיר מודרני אחר. מידי ערב ברחוב עזה גרונות המפגינים ניחרו. צעקות המפגינים וקריאותיהם לא הגיעו לאוזניים שאליהן כוונו. מי שהיה צריך לשמוע את הקריאות לא הסתתר מעבר לקירות הבית, רק השכנים סבלו. כשסער בעזה (לא רק ברחוב), המיועד ובת זוגו לא שמעו ול...

הבוקר, בחיפושיי אחרי שירותים בירושלים, בגן הפעמון בישרו לי המנקים, שהשירותים לא בסדר. בתחנה הראשונה הם היו בסדר, ז"א, שהתא ה-1 היה מלוכלך, התא ה-2 היה נקי אבל חסר נעילה, התא ה-3 כנ"ל, בתא ה-4 לא היה נייר טואלט ולא היתה נעילה, בתא הנכים נשמתי לרווחה, הכל היה שם. בסוף גיליתי, שהסבון בכה מאד אבל יוק, לא היה שם. כמעריצה גדולה של שירת ביאליק, ששאל, "התדע מנין נחלתי את שירי", אומר, שאחרי נסיון הבוקר השראתי באה לי מהתחת. בכלל,  עלי להודות, שבאחרונה, יותר ויותר התחת הוא מקור השראתי והארותיי.  כן, כן, אחיי ואחיותי, בני עם הסגולה, הנה ההארה מהיום: את מצבם של תושבי מדינה  או את איכות חייהם אפשר לגזור לפי רווחתו של התחת, או במלים אחרות, ככל שיש יותר בתי כסא ציבוריים נאותים, כך איכות חיי התושבים באותה מדינה או עיר טובה יותר. לדוגמא, בשנת 1987, ממש בראשית  הפרסטרויקה, נסעתי לברה"מ  בעקבות מוזיקה רוסית. המוזיקה שהאזנו לה ולמדנו אותה היתה שמימית, אבל, אוי היה  למי  שנצרך לשירותים, הם וריחותיהם היו מהגיהנום. אם  בכלל היו. בהודו , שנתיים או שלוש לאחר מכן, בקוצ'ין,...

  שתי אמהות צעירות, בזרועות כל אחת תינוק מתוק, דיברו זו לזו. לא שמעתי את תחילת השיחה, לא שמעתי את סופה, רק קטעי משפט: "כאילו, אאא, עברנו דירה, כאילו... כבר הייתי בהיריון..." צחקתי, כששמעתי את המרייה הקדושה הזאת עם הכאילו היריון. התינוק בחיקה  היה הוכחה, שלא היתה מרייה הקדושה כאילו. לא במקרה הומצא "הכאילו", אלא כדי לתעתע, ואולי כדי לטאטא את המציאות  ולא לראות אותה כאילו, כאילו שלא היתה אלא כאילו. אולי להיפך, "הכאילו" יצר את המציאות כאילו, שבה אנחנו חיים כאילו. כאילו לא רצחו בנו ב-7 באוקטובר, וכאילו לא קיפחו כאלפיים ישראלים את חייהם מאז. אין חטופים כאילו, אין אחראי כאילו, ובכלל, האחריות כאילו,  ועזתים לא נרצחו כאילו, עשרות אלפים כאילו, ולא משטחים את עזה כאילו והכל כך צריך להיות כאילו, והמוסר והמצפון והצפון כאילו זה בסדר, כאילו. כאילו שאי אפשר אפילו להעלות על הדעת מציאות אחרת של הידברות כאילו, כי אין עם מי לדבר כאילו. לא שלום כאילו, אבל גם לא מלחמה כאילו, כאילו שאף פעם בהיסטוריה עמים לא נלחמו זה בזה ולא הצליחו כאילו ליצור מציאות אחרת כאילו לא של מלחמה כאילו, ...

  תקועה 1 זה התחיל ככה, תערוכה של דוויד הוקני בפריז. התערוכה במרכז לואי ויטון. אני מתה עליו. ואף על פי כן, עת מלחמה, המשפחה פה, לנסוע או לא לנסוע. לא לגמרי אני זונחת את רגשי האשם, רק לתערוכה, אני משקיטה את ריטוני המצפון. אני מוצאת טיסה זולה, לא באל-על, אורזת טרולי לארבעה ימים. ארבע זוגות תחתונים, תרופות,  פצ'יווקעס,  הכל במשורה, הכל ספור ומדוייק. זוג חברים כבר נמצא בפריז, לתערוכה נלך ביחד. אמנם מזג האויר בפריז 33 צלזיוס ומעלה בצל, אבל קטן עלי. התערוכה, פלא שמיני.  החברים, צעירים ממני כמעט בדור, מאמצים אותי, כאילו הייתי אמא שלהם. מבחינים לפניי בשלטי בתי השימוש, להקל על ההשתנות התכופות שלי. ב-13 ביוני הם ימשיכו לטייל כפי שתכננו, יטוסו לג'נבה, לפרובנס, לניס. אני אחזור לארץ באותו תאריך.  בבוקר ה-13 ביוני אני מקבלת הודעה, שהטיסה שלי חזרה לארץ מבוטלת. ישראל תקפה באיראן.  אני בפריז, בלי תאריך חזרה, בלי בית מלון, עם טרולי קטן ותרופות לארבעה ימים בלבד, עם חשש מכרסם, חודר תאים, נימים, עצבים, מה יקרה שם עם האהובים לי מכל, האם יהיה למי, למה, לאן לחזור. אני תקועה. ואני ...