חביתה

  מזג האוויר הכמעט סתווי,  העיר בי את החשק לטייל. אמנם הגוף סירב, אבל בצהריים גררתי עצמי החוצה. בטיילת שרובר בירושלים היינו, אני, ההרים, הצמחיה, השבילים והרוח. נפש חיה לא נראתה בקילומטרים הקרובים אלי, לא אדם, לא כלב ולא חתול. הרגליים לא בדיוק נשמעו לרצוני, בקושי זזתי, איכשהו הגעתי לספסל המוצל שלי.  ירושלים נעטפה לכבודי באור אחר, נפלאה ומפעימה מרחוק. על הספסל הזה כל רגע מחדש אני בחוץ לארץ, כל יום בחוץ לארץ אחר. אבל מה פתאום לספר על זה, לכתוב. כל פעם, כשאני כותבת על מה שאינו נוגע למלחמה או למאבק בשלטון הבלהה שלנו וב"מנהיגינו", מיד אני מתמלאה בושה, אשמה ויסורי מצפון. אז חכו, גם זה קשור. כשפקחתי עיניים אחרי המדיטציה ידעתי שמתבוננים בי. לא ראיתי איש, אבל ניחשתי תכונה במרפסת מעלי משמאל, מרפסת  בית פאליק. שני חיילים צפו בי במשקפת, או במכשיר מודרני אחר. מידי ערב ברחוב עזה גרונות המפגינים ניחרו. צעקות המפגינים וקריאותיהם לא הגיעו לאוזניים שאליהן כוונו. מי שהיה צריך לשמוע את הקריאות לא הסתתר מעבר לקירות הבית, רק השכנים סבלו. כשסער בעזה (לא רק ברחוב), המיועד ובת זוגו לא שמעו ול...