חביתה

  א.  אפס, זה מה שאני, מול חורבות. לא משנה איפה החורבות, לא משנה מה חרב ומי החריב, למראה חורבות אני מתכווצת. הזקנה הבוכייה הזאת בין החורבות והריק סביב, זו אני. (הצילום התפרסם השבוע ב"הארץ".) אם לא אני אז אמא שלי , לא זקנה, בת 16 היתה. ואם לא היא אז סבתי.  הן לא הספיקו  לבכות על החורבות, הן ברחו. טוב שברחו. מי שלא ברחו, וודאי לא הספיקו להתאבל. אני הספקתי. בלילות התאבלתי, בסיוטים. לפעמים ברכות, בחלומות.  למזלי נולדתי אחרי, נולדתי לתוך החורבות. "הן היו לי מגרש משחקים. ואילולא השלג המכסה אותן..." כתבתי פעם. אם נחזור לרגע לצילום, כמה אנשים חיו בבניינים האלו לפני שחרבו. לפי מספר החלונות, כמה דירות חרבו, כמה חדרים, כמה תקרות, כמה קורות קרסו, כמה שמשות נופצו, כמה שולחנות נפלו, כמה ספרים התפזרו, מה היה קול החבטה. כמה  נהרגו, כמה נקברו מתחת, כמה ניצלו, כמה הצליחו לברוח. כמה משפחות, כמה ילדים. האם ילד אחד בורח הספיק לקחת איתו דובון ואולי מכונית קטנטנה. ואת הכלבלב - אולי ילדה נשאה בזרועותיה, ואולי כלום, התפייטתי, אף ילד, אף ילדה לא ניצלו. ואם ניצלו, האם נפצעו, הא...

  כואב לא כואב, keep going, יעץ לי פעם אורטופד, ששכחתי את שמו. בזכות הדבקות בעצתו הצלתי לי את ברך ימין. בדרך כלל איננה מציקה, עכשיו משאינני מתרחקת מהשכונה, בגלל האזעקות, היא מרימה ראש, היא שם. כדי לפייס אותה יצאתי היום, בין התרעה לאזעקה, למרות הרוח והגשם, לסיבוב בחצר היוונית בשכונה. הכל יש בה בחצר הזאת. פינת טבע עירונית, כחצי קילומטר מהבית. אביב בתפארתו, אירוסים, שיבולת מוריקה ושופעת גרעינים, חמצוצים, תלתל ונוף שמתגלה מבעד לחרדל המתפרע. מה איכפת לטבע מהמלחמות שלנו. בולט בחצר היוונית מנזר של נזיר אחד, סביבו חומה ושער נעול, שני דגלים מתנופפים מעל החומה, דגל יוון ודגל הפטריארכיה, מכריזים, מי פה בעל הבית. בסמוך בית קברות, שניים שלושה קברים ששמיר ושית העלימו. רק מתי מעט, תושבי אבו תור, יודעים שאפשר להיכנס לחצר מבעד לשער אחר, המוביל לבית הכנסת. זה תמיד ככה בירושלים, אם יש מנזר או כנסייה, חפשו בסמוך את בית הכנסת ולהיפך. בחצר הפטריארכיה יש כמה בתים מאויישים,  דשא שתפס ראש, ונוף של העיר העתיקה. מישהו, שידע את הנוף, הקים שם לפני כשנה קרוואן.  יש במה, שעליה בתקופת המנדט ניגנה תזמורת...

"מלחמה דה לוקס",   אומרים לי. איפה נשמע דבר כזה,  יש לך קורת גג, יש לך שפע של אוכל, יש לך מקלט בבניין, יש לך אתרעה לפני אזעקה ויש לך דקה וחצי לרדת למקלט ברגל  ואת מסוגלת לעשות זאת, ואת בירושלים המטווחת,  והמכוטב"מת  פחות. "כן", "דה לוקס אמיתי" אני מודה. אז למה עם ה- "דה לוקס" הזה, בין השעות הזוחלות והדקות והנצח, בין אתרעה לאזעקה, אתרעה בלי אזעקה ואזעקה בלי התרעה, אני נתקפת כאב חד, געגועים לנורמליות, כל כך הרבה שנים היא חסרה פה. למה עם ה"דה לוקס" על חזי הנפוח מ"דה לוקס", לפני שאני נכנסת למכונית, או מתרחקת ברגל מעבר למטרים ספורים מהשכונה, אני מתלבטת, כן ללכת או לא ללכת, כן או לא לנסוע, כן או לא לעשות את הקטן, הפשוט, היומיומי, הנחבא אל הכלים, זה שלא כותבים עליו בעיתונים ובטח לא טוחנים בערוצי הטלוויזיה. כן או לא. למה  הלב מחסיר פעימה כל פעם כשנכדי הקטן נאלץ להיטלטל בכבישים. למה "הדה לוקס" הזה מרחיק את שנתי, שולח אותה למי שאין להם "דה לוקס" וכמה טוב שיש לי. למה עם ה"הדה לוקס", שלרגע שכחתי ...

  עכשיו, במלחמת "שאגת הארי", בין שאגת ארי אחת לשנייה, בניגוד ליוני 2025, יש לי הכבוד להיות נוכחת - מהמקלט. במלחמה ה -1 עם איראן ("עם כלביא" שמה) לא הייתי בארץ, נסעתי ל-4 ימים לפריז ונתקעתי בלי יכולת לחזור. מצחיק לכתוב, אבל בלית ברירה, הצטרפתי אז לזוג חברים לטיול שלהם מפריז לפרובנס, לניס, ג'נבה, גינואה והריביירה האיטלקית. לבסוף התגלגלתי לנופשון זקנים על חוף הים הבלטי בפולין. לארץ חזרתי מבודפסט, זו היתה הטיסה שהצלחתי לעלות עליה אחרי טלטולים של חודש ומאמצים בלי סוף להשיג כרטיס חזרה לארץ. עכשיו, ב"שאגת הארי", כפי שנתניהו מיהר לקרוא לה, אני עם השואגים. למזלי, ואולי לרוע מזלי, חזרתי ממינכן שלושה ימים לפני שצה"ל תקף באיראן. הפעם הצלחתי לחזור הביתה לפני פרוץ המלחמה. רציתי לכתוב על התערוכות בפינקוטקה מודרנה במינכן, אבל למי יש ראש. מינכן כמו מינכן, חמישית ברמת איכות החיים בעולם, שלטון מפקיר וכטבמ"ים איראנים עלינו לא עליה. היא, כפי הנראה, מיצתה את סאת המלחמות. מצאי את ההבדלים, אני לוחשת ביני לביני, כשהמציאות אף פעם אינה חוזרת על עצמה. ביוני 25 כעסתי, כש...

  שלום רייזר,  (Shalom Reiser),  איזה קו. אילו לא היה שלום רייזר, היה פיקאסו, חשבתי, כשראיתי את הרישומים שלו לראשונה לפני שלושים שנה. לא רק אני, סוכן אמנות משותף שהיה לפיקאסו ולרייזר אמר : "מבחינת הקו הוא עולה על פיקאסו". אז מה, מי שמע על שלום רייזר. שלום רייזר, צייר ישראלי, יליד פולין (1920-2001), חי יותר ממחצית חייו בבתי משוגעים. בתי משוגעים קראו להם אז, אבל לא בטוח שרייזר היה כזה משוגע. צייר מעולה וטוטאלי היה גם היה, עוף אחר, נשמה אחרת היה וגם היה.  אף שלא  היה מסוכן לציבור או לעצמו,  נסיבות חייו, גורל או מה שתרצו, הביאו אותו תחילה למחלקה הפתוחה בגבעת שאול, אחר כך לסגורה בטלביה בירושלים ועם סגירתה לשלילת חירותו במחלקות סגורות באבארבאנל ולבסוף לטירה. נצבט ליבי, כשקראתי על חייו. למה קראתי. סיפור. בשנות השמונים, יוסי סוויד, קולגה של אחי,  מאספניו של רייזר, המליץ  על תערוכה שלו בבית האמנים בירושלים, שאורגנה על ידי טלביה. נגררתי אחרי אחי. יצאנו מהתערוכה, כל אחד עם רישום גדול וממוסגר של רייזר, בטוחים שהתמורה, שלא היתה נמוכה אז, תגיע לכיסו של האמ...

  הצללים בצילום הזכירו לי צל אחר בסיפורו של אוסקר ווילד, "הדייג ונשמתו". וויילד מבסס את סיפורו על אגדה עממית. דייג צעיר מתאהב בבת י ם, ששירתה ומראיה שובים את ליבו. בת הים תיענה לאהבתו בתנאי שיוותר על נשמתו. וויילד מעביר את הדייג בנסיונות אין סוף להיפטר מנשמתו. גם הכומר מזדעזע מהרעיון. לא קל להיפטר מנשמה, ומה ייעשה דייג, שבוי אהבה, שאף אחד לא רוצה את נשמתו. לבסוף, מכשפה אחת נכנעת לתחנוניו ומציעה לו לסמן את צילו בקווי המתאר הקרובים לגופו ולמחוק אותו.  הדייג מוחק את צילו, נפטר מנשמתו ונבלע בגלי הים בין זרועותיה של בת הים חסרת הנשמה.  אילו סיים וויילד את סיפורו כאן, באושרם של האוהבים, דייני. אבל לא, הנשמה הנטושה של הדייג מנג'זת, מתה לחזור לבעליה ועוד ועוד.  בשלב מסויים נמאס לי מההרפתקאות שלה ושל האוהבים חסרי הנשמה, שמימשו  את אהבתם, דווקא ללא נשמה.  אבל הוזהרתם, לא לזלזל בצללים, בטח לא בצל שלכם, כי הצל הוא הנשמה. ואולי, ייטב לנו, דווקא בלעדיה. בצילום, צללים, רחוב לינקולן, ירושלים

עם מות פרנק גרי (Frank Gehry) , שבנייניו הפעימו אותי והשיטו על כנפי דמיון, כאילו עמדתי בפני ארמונות קסם, שצצו והתגשמו מול עיני בבילבאו בספרד, במרכז לואי ויטון בפריז, בבית הרוקד הרוקד בפראג ובבניין הדג בברצלונה. אספר על הביקור בבילבאו בלבד. פעמיים הייתי בבילבאו. בערוץ שמונה  לפני  שנים היו לוּפים של סדרות על נושאים משתנים, ששודרו מספר פעמים בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, אני זוכרת את הסדרה על השנסוניירים הצרפתיים ואת הסדרה על ארכיטקטים ידועים בעולם.  אם אינני טועה השנה היתה  1998. אחד הארכיטקטים שסוקר בהרחבה היה פרנק גרי. ( Frank Gehry ) מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד, נפתח שנה אחת קודם לכן על גדת נהר הנרביון.  הייתי בהלם, בנין כזה לא ראיתי עד אז. התאהבתי, הרגשתי שאני מוכרחה לנסוע לבילבאו. שנה אחר כך, הסתובבתי עם זוג חברים סביב המוזיאון, סהרורית ושיכורה מהמראה הייחודי. לפני הקמת המוזיאון, בילבאו - בירת אזור הבסקים בספרד, והיום העיר העשירית בגודלה בה, הייתה שקועה במשבר ובמצוקה עקב שקיעת התעשייה בחלקה השני של המאה ה-20 וכתוצאה מהצפה שכילתה את התעשיה בעיר.  המוזי...

הטאפטים האלו שבתוכי ,  תמונות מתחלפות כמו גלים, מכות בקירות התודעה, מבקשות לפרוץ, הגוף שותף להן, כמו מתמסר, סומך על המים, על קצבם, על קצפם, בוטח בעצמו, לא תאונה אליו רעה. הנופים האלו ,   שלא ידעתי, היופי, השדות, יריעות בד מתוחות עד אופק, טרסות של אורז שתול על פלגי מים, יערות, קרחות יער, מדבריות - פניהם לשמים, לשמש, בְּרדים וּבְרקים, קַרחונים, פְסגות מושלגות, צוקים נוגעים בשולי עליונים. הנופים האורבאניים האלו ,   ערים נפתחות, גורדי שחקים, השתקפויות, קליידוסקופ, כלי רכב, תנועה, הכל בא אלי, לקראתי, לכבודי, ושוב... הטאפטים האלו , אין סוף צורות, אֵלו שראיתי, ואלו שלא ראיתי מימי, ואף-על-פי-כן נצברו, באו בי בימים, כשנולדתי, לפני שנולדתי, בראשית ברא אלוהים, לפני רֵאשית הופקדתי עליהן, תבנית, שיכפול, מקור? איך הגיעו אלי, איך ניגלו, איך ידעו, איך ידעתי שהם בי. איך הגיע אלי דבר היותם. איך בו בזמן אני, את, אתה, נעים, מניעים גוף, במרחב, בזמן ובדעת. איך אפשר להיות גוף, שאוכל ומעכל ויודע להכין את המאכל,  להגדיר ולקצוב מידה, לשאת אחריות למידות, למגרות, לסייגים, לנוע ולנוח, לחשוב ולד...

  מזג האוויר הכמעט סתווי,  העיר בי את החשק לטייל. אמנם הגוף סירב, אבל בצהריים גררתי עצמי החוצה. בטיילת שרובר בירושלים היינו, אני, ההרים, הצמחיה, השבילים והרוח. נפש חיה לא נראתה בקילומטרים הקרובים אלי, לא אדם, לא כלב ולא חתול. הרגליים לא בדיוק נשמעו לרצוני, בקושי זזתי, איכשהו הגעתי לספסל המוצל שלי.  ירושלים נעטפה לכבודי באור אחר, נפלאה ומפעימה מרחוק. על הספסל הזה כל רגע מחדש אני בחוץ לארץ, כל יום בחוץ לארץ אחר. אבל מה פתאום לספר על זה, לכתוב. כל פעם, כשאני כותבת על מה שאינו נוגע למלחמה או למאבק בשלטון הבלהה שלנו וב"מנהיגינו", מיד אני מתמלאה בושה, אשמה ויסורי מצפון. אז חכו, גם זה קשור. כשפקחתי עיניים אחרי המדיטציה ידעתי שמתבוננים בי. לא ראיתי איש, אבל ניחשתי תכונה במרפסת מעלי משמאל, מרפסת  בית פאליק. שני חיילים צפו בי במשקפת, או במכשיר מודרני אחר. מידי ערב ברחוב עזה גרונות המפגינים ניחרו. צעקות המפגינים וקריאותיהם לא הגיעו לאוזניים שאליהן כוונו. מי שהיה צריך לשמוע את הקריאות לא הסתתר מעבר לקירות הבית, רק השכנים סבלו. כשסער בעזה (לא רק ברחוב), המיועד ובת זוגו לא שמעו ול...