חביתה

  סוף, נגמרה הקייטנה. לפני חודש אבדתי כובע טמבל בצבע חקי ואת בת דודתי הבכורה. הכובע לא היה ממש כובע טמבל כמו ההוא, שחבשנו פעם והיה לסמל. הוא היה פחות מזה והרבה יותר מזה. הכובע שלי היה מחוייט, לתיתורה היו שורות של תפרים סמוכים, מה שהפך את התיתורה ואת הכובע כולו לבלתי קמיטים. בכיפת הכובע, מלפנים, מעל לתיתורה,  היה כיס  עם רוכסן, מיועד לאוצר קטנטן. בקיצור, הכובע היה הרבה יותר סטייליסטי מסתם כובע טמבל. יותר בסגנון וודי אלן, הס מלהזכיר את שמו בימים אלו, בלי להיות חשודה בתמיכה בפגיעות מיניות, בכתיבה נגד הזרם ובבגידה במין הנשי, רחמנא ליצלן. קניתי אותו לפני שנה בביקור באנדלוסיה. את הכובעים, שהבאתי מהבית, השארתי במזוודה בחדר בית המלון. היום התחיל בצינה נעימה, אבל כעבור כשעה השמש נצחה ולהטה כהוגן והעור שלי, כל קרן שמש היא לו תליין, התרגש מיד, נבהל והאדים.  את כובע הטמבל בסטייל וודי אלן קניתי בדוכן הכובעים הראשון שראיתי על הגשר. יש לי הרושם שדוכני הכובעים ברחוב סונכרנו עם השמש. היו איתה כשהגזימה ונעלמו כשהסתתרה. לפעמים, הסנכרון  היה הפוך, ביום שמש נפתח דוכן של מטריות, גם ז...

  בממלכת הצפרדעים במימי אגם  רדודים  חיה צפרדע  כמו כל הצפרדעים. אני לא צפרדע, אמרה הצפרדע, אני הנסיכה תֵיאָה     הצפרדע קפצה בין אבנים טבלה במים ירוקים ובלילות טוותה חלומות  על שבילי ארמון לבנים ושמים   הצפרדע תיאה ידעה שהימים קצרים והחיים חולפים וכמו כל צפרדע עליה להתחתן   עם צפרדע ומוטב מיד     אבל הצפרדע ידעה שלא נועדה לצפרדע ועוד ידעה הנסיכה תיאה שהנסיך בוא יבוא גם אם יתמהמה     הנסיכה תיאה חכתה וחכתה לנסיך המתמהמה   ובינתיים באגם שמימיו רדודים צפרדע סהרורי התאהב בצפרדע שלח שושן מים לצפרדע תיאה, "הנשאי לי," לחשש באוזניה   אבל הצפרדע  סרבה היא תחכה לנסיך המתמהמה   והצפרדע תיאה חכתה לנסיך המתמהמה. חכתה וחכתה והנסיך התמהמה ועוד חכתה וחכתה לנסיך המתמהמה   הצפרדע לא נואש קד קידה לצפרדע חִזֵר אחריה עוד קצת... והצפרדע נענתה לצפרדע   חופה ירוקה נערכה באגם לשמחת לב הוריה של הצ...

  בירושלים, כמו בירושלים, כל כמה שנים, לפעמים כל כמה חודשים עולה מפלס המתח הבטחוני. בדרך כלל, הצלחתי לגבור על הפחד ולהתנהל כתמול שלשום, להמשיך בצעידה הקבועה שלי בשבילים של טיילת שרובר וטיילת גולדמן, הסמוכות לכפרים הערביים, להישיר מבט ואף להקדים ולברך את קבוצות השבאב הנקרות בדרכי, לבלוע  את החשש. באינתיפאדת הסכינים נשברתי, התחלתי לצעוד על המסילה החדשה, זאת אומרת, בעצם, על פסי הרכבת של המסילה הישנה, שעליה נסעה הרכבת מימי התורכים, הם שהקימו אותה. זמן קצר לפני אינתיפאדת הסכינים למסילה היתה עדנה, הקימו לאורכה את פארק המסילה. הפארק כמו המסילה חיברו שכונות בעלות גוון סוציאלי שונה, כמו אבו תור, בקעה וקטמונים ואת אלה לבית צפאפא, אבל אז עדיין לא ידעתי את זה. כל פעם הוספתי  להליכה עוד כמה מטרים במקביל להתקדמות בניית הפארק. בזכות הצעידה שם,  הכרתי את "אייל מהמיצים". עד היום, למרות הכרות של שנים, אינני יודעת את שם משפחתו. בתודעתי ובסמרטפון שלי הוא "אייל מהמיצים". כל בוקר, כשעברתי ליד הקיוסק שלו בפינת דרך בית לחם, התעכבתי לשתות  מיץ תפוחים וסלרי. כל יום התפעלתי מחדש, נהניתי ל...

חבר שלי שמת מזמן, (יש כבר כמה)   אמר לי פעם, שהוא ישן בחתיכות.  המשפט הזה דבק בי, הוכפל. 1.  השעה היתה חצות וחצי. למחרת הייתי צריכה להשכים קום והשינה למרות מאמצי ללכוד אותה חמקה ותעתעה בי. אכלתי פרוסת עוגה, תפוח, כמה עוגיות חמאה שנותרו בקופסה. הכרתי היטב את הלילות שהתחילו כך. ידעתי, שבלי כדור שינה לא אירדם. התמהמתי עד שעשיתי טובה לעצמי ונטלתי כדור. נגררתי בבית מקיר לקיר ומפינה לפינה. אני מתקשה להיזכר, מתי נכנסתי למיטה. בדרך כלל לוקח לי כחצי שעה מרגע נטילת כדור השינה ועד להירדמות. בחמש בבוקר, כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי לא בחדרי ולא במיטתי, אלא בחדרם של בני ונכדי, החדר שבו הם ישנים כשהם באים לביקור. בשום פנים ואופן לא יכולתי להיזכר ועד רגע זה אינני נזכרת, איך ומתי נכנסתי למיטה לא שלי. בתמונה: מיטה, טולוז לוטרק 2.   לא בבית, בבית מלון.  גרתי בבית מלון.  בית המלון היה בנוי ומרוהט בסגנון מודרני, מינימליסטי לכאורה. מיד אפשר היה לראות, ששפכו הרבה כסף על כל פריט ועוד יותר על השילוב בין הפריטים, כדי שישדר את הלוק הפלצני הנכון, שאפשר יהיה לדרוש תמורתו מחיר גב...

כבר מזמן צריך היה  לנקות את חלונות הראווה בבתי המלון. מאז פרוץ המלחמה שנמשכת ונמשכת, הזניחה אותם.  מחר, אמרה לעצמה כל יום מחדש, בלאו הכי אין תיירים.  האבק נערם על מדפי הזכוכית ועל החפצים המוצגים עליהם. כלי הכסף בחלונות הראווה בארבעה בתי חלון יוקרתיים, שם שכרו את חלונות הראווה, הצהיבו, על חלקם ניכרו כתמי חימצון חומים, אחרים האפירו. כיוון שלא באה לנקות אותם, לא העלתה בדעתה,  איזו שכבת אוקסידציה זחלה והשתלטה על פני השטח.  היום, כשסוף סוף הגיעה לקינג דוויד ועמדה מול חלון התצוגה, הצטערה שלא הגיעה קודם. אפילו התאורה בתצוגה כהתה. מיד, בקשה מאיש התחזוקה להחליף את שתי הנורות השרופות. משהגיע, וכל  ארבע הנורות דלקו שוב, כתמי החמצון בלטו שבעתיים. תמר התחילה עם האבק, אח"כ עטתה את כפפות הגומי להגן על כפות ידיה ומרחה את כלי הכסף בסילבו.  מחשבותיה שוטטו. לאט, אחד, אחד חזרו כלי הכסף לברק הישן, זהרו.   למרות ההידרדרות בשמיעתה, תמר שמעה היטב קול סמוך אליה, מבקש באנגלית לפתוח לו את הדלת. היא המשיכה בשלה, בטוחה שהמבקש פונה לאיש שירות, העומד ודאי גם הוא בקרבת מקום...

  "מכתב למורי העולה ארצה. מורי היקר, היום אנו נפרדים, המורה נוסע ... לארצנו לעבוד בה. ואני נשאר פה בגלות... בעיר הקטנה.... ואני מברך את מורי... שיצלח בדרכו ויהיה חלוץ נאמן בשביל עמנו  וילמד שם ויחיה שם חיי שלום ושלווה. ושיהיה שלום בין העם העברי, ולא רק על ידי החרב ורק להכות." כך נפרד (שימו לב לכמיהה לא לחיות על החרב)  התלמיד, דולץ יהושע,  בסוף שנת 1934 מהמורה  שלו,  צבי פלסר, שעולה לארץ. התלמיד למד בבית הספר העברי "תרבות" בעיירה הפולנית נובי דבור מזובייצקי. מה לי ולמכתב. עד מלחמת העולם השניה חיו אבי ומשפחתו בעיירה נובי דבור.  משפחת אבי חוסלה יחד עם 9000 אנשי העיירה וסביבתה. 400 ניצלו. בין הניצולים היו אבי ושניים מאחיו. בשנת 1957, בעליית גומולקה עלינו לארץ. (הורי, אחי ואני) ושתי משפחות אחי אבי. המשפחות היו צמודות זו לזו. עלו לארץ יחד וגרו בסמוך    בשנות החמישים הוקם בחולון שיכון נובי דבור. שם גרנו.  השיכון הוקם על ידי יוצאי העיירה בגולה לבנות בתים בארץ לניצולי העיירה. תופעה אחת וייחודית בארץ. מכתבו של  התלמיד, דולץ יהושע, הוא אחד מעש...

  אף שאני חיה בירושלים כבר 40 שנה, לתופעה כמו זו, שעליה אספר,  עד כה  לא הייתי עדה. אמנם היו סימנים, אבל הם קיבלו את תוארם, רק לאחר מעשה, כמו במותחן טוב, אם תקרא בו שוב אחרי גילוי הרוצח, תגלה את הרמזים, שלא שמת לב אליהם בקריאה הראשונה.  ירושלים השתנתה, המדינה ודאי השתנתה,  הדוסים גם כן השתנו, כולם הקצינו. היחסים בין האוכלוסיות החיות בירושלים השתנו ממש, אם לפני 40 שנה לא נתקלתי בדוס באבו תור, שבה אני חיה, הרי היום השכונה מלאה אותם, יש דוסים אמריקאים ויש גם בית חב"ד, אם כי אינני בטוחה שיש קשר בין הדוסים האנגלוסקסים ובין החב"דניקים.  בשנתיים האחרונות אני מתרגלת יוגה בסטודיו 6. המשתתפות בשיעור הן בעיקר נשים, חילוניות ודתיות. לעיתים נקלע או נכלא לשיעור גבר, בדרך כלל הוא נושר אחרי שיעור או שניים. ביום שני בבוקר, פתחתי את חלון הסטודיו. אחת הנשים הצעירות בקשה ממני  לסגור את החלון או להגיף את הוילון. כשתהיתי, הסבירה, שיש שם פועלים. נח היה לי  להבין, שכוונתה לרעש של פועלי הבנין.  כחצי שעה מאז תחילת השיעור, נכנס לאולם גבר, סבא כפי הנראה, מיד נכון להפשיל...

בשנים האחרונות בעברית המשתנה,   השורש נ.ה.ל. מקבל מעמד על,  מעלים פעלים ומנהל את השיח. לא נלחמים, אלא מנהלים מלחמה, לא מסתכנים, אלא מנהלים סיכונים, לא מוכרים, אלא מנהלים מוצר, לא חושבים, אלא מנהלים מחשבות, לא עושים חשבון, אלא מנהלים חשבונות, לא חולים אלא מנהלים את המחלה, לא חולים בסרטן אלא מנהלים את הסרטן. כולם מנהלים ומנהלות. בקיצור, בעל כורחי, נהייתי גם כן מנהלת. מנהלת סרטן, לא עלינו. זה האחרון כבר שנים פוקד אותי ומנסה לנהל אותי, כלומר מנסה לחסל אותי ואני כנקמה מנהלת אותו, מנסה לחסל אותו. כך מתנהלים חיי. אני לא חיה את חיי, אני מנהלת אותם. אם אנטישמי היה קורא אותי, ודאי היה אומר. נו בטח, היהודים - רק רוצים לנהל.  אולי אפילו ביני לביני, הייתי מנהלת שיחה ואומרת, במחשבה שניה של ניהול, שאולי יש אמת בניהול מחשבותיו של האנטישמי.  בתום ניהול השיחה עם עצמי, הייתי חוזרת לעיקר, ניהול הסרטן הפרטי שלי בימי מלחמה, שהיא כאילו מתנהלת כלא מלחמה, כי גם היא רוצה רק לנהל. בגלל מגורי בירושלים, הסרטן שלי מנוהל על ידי אונקולוג באחד מבתי החולים בירושלים, אבל לפעמים אני רוצה להתנהל קצת אחר...