יומן מלחמה, בקטנה

"עכשיו גוזמים?!" צעקתי, "עכשיו, כשהחום מגיע ל-40 מעלות, עכשיו צריך צל", המשכתי.

כל כך הייתי עסוקה  בצדקתי, שלא יכולתי לראות, אם נע איזה שריר בפניו של הבחור שאליו כייונתי את הגערות.

כשהוקל לי,  הסתכלתי בפניו. נראה שלא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא היה מיוזע וכעוס, אולי מפוחד. אילו צעקתי כך מולו בזמן אחר ובמקום אחר ולא בדרך חברון,  בירושלים, אולי היה סוטר לי, אולי היה דוחף אותי, אולי אפילו היה רוצח אותי.

לא היה טעם להמשיך.

מכונית לבנה, אני לא יודעת את שמה, לא יודעת לזהות אותן, עצרה לידינו בשולי המדרכה בחריקת בלמים. צעיר יצא ממנה, הרמת הראש המהירה שלו והבלטת החזה  אמרו התגרות.

"מה קורה פה? מה הוא עשה לך?" שאל הגברבר  בטון של  מתנחלצ'יק, גיבור שש אלי קרב, מיד מוכן להגן עלי.

"לא, לא, שום דבר," גמגמתי, חששתי, שהמושיע יתנפל על הגוזם, "לא עשה לי כלום, הוא רק פועל, התעצבנתי על האידיוטים בעירייה, ביוני החם הזה, מצאו להם זמן לגזום עצים, למה שיהיה  צל, כשצריך אותו. טמטום  העירייה הזותי."

היתה שעת צהריים, החום כבר רבץ, גא בהשגיו ואני שספגתי ממנו די, יכולתי להעיד עליו. שלושתינו, הגוזם הערבי, המושיע מהמכונית ואני, עמדנו בשולי המדרכה, סביב ערמת ענפים שנגזמו זה עתה.  בזמן האחרון  הראייה  והשמיעה שלי לא משהו. בתוספת החום והתסכול, הרגשתי איך הערנות שלי מתפוגגת, מתחלפת בלאות. לשניה הרפיתי מהמתרחש, לא שמתי לב, אם הגוזם הזיז לעברי את אחד הענפים.

"היי מה קורה? מיד תבקש ממנה סליחה!" צעק הגברבר.

אלוהים על מה סליחה, נבהלתי, שום קצה ענף לא נגע בי, והמושיע, נכון לקרב, עוד רגע יזנק על הגוזם.

"מה יש לך, הוא לא עשה כלום, " גוננתי  על הגוזם.

"תבקש סליחה, אני אומר לך, " איים המושיע.

"יללה.  תבקש סליחה, יא חרא, אתה מבין. סליחה  מהגברת."

"סליחה," ויתר הגוזם על כבודו, והגברת, הערנות שבה אליה, אילו יכלה היתה מתחבאה מתחת לערמת הענפים ובלבד לא לראות אותו בהשפלתו.