בפשוק רגליים

 

לנשום עמוק, לסגל עצמה למצב שבו שרוי הגוף, לא כל יום היא מונחת על משטח מתכת מתרומם, בגובה מטר וחצי מעל הרצפה, בגדיה העליונים עליה, התחתונים על כסא סמוך (אם יש כסא), השמלה מופשלת, ישבנה קרוב לקצה המשטח, כפות הרגליים מונחות על זרועות מתכת מתפצלות, מורמות ממפלס השכיבה. הרגליים פשוקות. היא ממתינה.

שתי אחיות טורחות לכסות את רגליה בסדין שממנו נגזרה פיסת בד עגולה - כיסוי וגילוי.

לסרוק במהירות את החדר, את המכשירים, לדמיין אלו מהם יוחדרו לגוף, לאמוד את מידת הכאב, את הסבולת, הרי לא נולדה אתמול, כבר התנסתה במצבים דומים. לרגע היא מחפשת את החלון שאיננו, שואפת, במקום האוויר שיכלה לנשום אלולא היתה כאן, את זה הקיים, הדחוס, העומד, החם, אפור\כחול\ירוק\צהוב\חום\מעורפל\מעורבל\ שאינו ניתן להגדרה, שמהול בריח תרופות וחיטוי, כאב של מי ששכבו פה לפניה ונרפאו או לא, ואלו שישכבו אחריה.

 

 

 

קבס

 

 "אם לא יופיע הפרופסור, אני בורחת, תגידו לו," היא אומרת לאחיות שיוצאות ונכנסות לקליניקה. היא מחייכת. הן מחייכות. מה יש לה, גם כאן היא מנסה להרשים.

 

 

 

"את מתוחכמת, שמלה הכי קל להפשיל," אמרה אווה, החמיאה לה על שבאה בשמלה. לרגע היא מתמלאת  שביעות רצון, נחת מעצמה.

 

שיופיע, הבן זונה, שתהיה כבר אחרי. מה הוא חושב לעצמו, הפרופסור, מה הוא משאיר אותה כך!

 

 לברוח!

 

 

 

"הנה, הגעתָ," היא אומרת, "כבר איימתי,  שאברח."

"לי אין אופציה כזאת,"  עונה  הפרופסור. נדמה, שהיא מבחינה בבדל חיוך  על פני המסכה שלו. נו, בן אדם, היא מתנחמת, מחייך כשמצחיקים אותו, גם רוצה לברוח! לא קל לו.

היא רוצה לשאול, כמה שנים הוא ככה בחורים, היא מוותרת. לא תבלבל לו את המח, לא תסיט דעתו. שיתרכז במה שהוא יודע, שלא יפספס, שלא יפצע, שלא תשתין אחר כך זכוכית.

 

יצא.

 

 

 

לא סתם עיוות קטנטן , חיוך מסכן בשולי הפה,  שיצחק, כמו בן אדם, בפה מלא! צריך לנער אותו, את הפרופסור. כבר התרגל למסכה, הפרופסור. איך הם מגדלים אותה, שנה ועוד שנה, אולי ארבעים, אולי יותר, לא נולד אתמול הפרופסור, הרי הוא ראש מחלקה, הרי כבר לא יוכל להסיר, כבר דבקה לפניו, גם אם ירצה, לא יצליח, מתחת לשכבה העליונה עוד שכבה ועוד ועוד אחת - מסכת פרופסור!

 

למשוך בזקנו, למרוט, להסיר, לקלף, לחתוך, לקרקף  - כלום. מסכת פרופסור.

 

 

 

"אני מכיר כוכב שגר בו  אדון סָמוק אחד, מימיו לא הריח פרח. מימיו לא הסתכל בכוכב. מימיו לא אהב מישהו. מימיו לא עשה כלום חוץ ... וכל היום הוא אומר שוב ושוב...'אני איש רציני! אני איש רציני!' ומתנפח מגאוה. אבל זה לא איש, זו פטריה!" -  מה הוא נתקע לה עכשיו, הנסיך הקטן,  מצא לו זמן, הנסיך הקטן...בכוכב שגר בו אדון אחד פרופסור, מימיו לא הריח פרח.....מימיו לא עשה כלום חוץ מלבדוק חורים וכל היום אומרות פניו: 'אני פרופסור רציני, אני פרופסור רציני!'אבל זה לא איש, זאת מסכה!

 

 

תצחק, תצחק, פרופסור, אולי תשור המסכה.

 

חכם, נִחש מה תכננה לו,  בָרח הפרופסור.   

"בְּרח, בְּרח, פרופסור, כל עוד תוכל,  כל עוד לא השכיבו אותך על המתקן, לך, בְּרח, פרופסור!"

 

 

 

מה נטפלה, מה היא רוצה, הוא לא ליצן,  הוא רופא, אחראי עליה,  נשבע, מלים גבוהות, למרות גובהו קורס מאחריות, מדובר בחיים, לא. הוא פרופסור רציני. מה זה רציני. נו רציני, מרצון, יש לו רצון, נחוש ברצונו לרפא. שטויות, מזמן שכח את כל אלה..  ככה אתמול, ככה שלשום, ככה עשר, עשרים, שלושים, ארבעים שנה, וככה היום, בלי לחשוב, דוחף מכשירים, קובע דיאגנוזות, לא צוחק, מדבר רק כשמאלצים אותו.

 

 

 

מבטה נלכד, מסתבך בסמרטוטים המכסים את גופה התחתון. היא לא מעזה לבקש מהאחיות לצלם אותה כך, מהכוון שלהן, מהכוון של הפרופסור. מה הבעיה, רק להוציא מהתיק שלה את מכשיר הפלא שמונח דומם על הכסא,  את  הפלאפון, את הידעפון, את הדִבורופון, את המַצלמפון, קליק, וכבר היתה  מבינה, כבר היתה יודעת, איך זה משם, מה הוא מרגיש, כשהיא לא היא, ורק מבושיה  - להביט בהם, לבחון, להחדיר מצלמות, משאבות, סכינים, שופינים.

 

 

 

זבאלד...  גם הוא אתה, באיזה ספר  הוא נתח ציור של רמברנט,  שעור אנטומיה, כן, ציור של רמברנט. מה הקשר, שם נתחו גוויה, היא עדיין חיה. למה לחשוב על זה עכשיו, לנשום עמוק, ובכל זאת...  ככל שהם מתמקצעים ומתמחים, ככל שהם יותר רופאים לזרת, לתחת, לחור כזה או אחר, הם רואים  אותה פחות. מה הוא רואה ממנה, בה.  מה הוא יודע עליה. אפילו הסמרטוטים  המכסים אותה, בשביל מה, אם לא בשביל להסתיר אותה, שלא יראה שיש פה אדם, ששוכבת כאן אשה, לא סכמה, לא דיאגרמה, לא איבר פגום אחד, שצריך לבדוק, לרפא, לכרות.

 

 חור.

 

הרשומים: ז'וזה לואיס קוּבאס ( Jose Luis Cuevas ). קובאס יליד 1934 מכסיקו  סיטי, מכסיקו, הוכתר על ידי הניו יורק טיימס כאחד הרשמים הגדולים של המאה העשרים. הוא רשם, צייר ופסל עטור פרסים, שהציג במיטב המוזיאונים בעולם. הרשומים שלמעלה הם מתוך : Jose Luis Cuevas, Self Portrait with Model , הוצאת RIZOLLI, NY,  1983

הרשומים נעשו בברצלונה במשך יומיים, מ-27-29 באפריל, 1981

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה