מאיר פיצ'חדזה - יחיו ציוריו

מאיר פיצ'חדזה 1955 - 2010  היה אחד הציירים הישראליים הטובים ביותר, אם לא הטוב שבהם.

זה מה שכתבתי, כשמת ב-2010.

מת מאיר פיצ'חדזה.

אני מתה על מאיר פיצ'חדזה שמת. נכון יותר, אני מתה על הציורים של מאיר פיצ'חדזה, שלא מתו אתו.

 

פיצ'חדזה ידע לצייר, שלט בסגנון האולד מאסטרס. אבל יש עוד בעלי כשרון דומה בין ציירינו, בעיקר הודות לעליה הרוסית.

גדולתו  של פיצ'חדזה נבעה בעיקר מיכולתו כמו לשתול את סגנון האולד מאסטרס  בנופי המודרנה,  ליצור מהסגנון הידוע הזרה ייחודית, נכור שזועק את כאב האדם המודרני מהבד או מכל חומר שבו בחר להשתמש.

 

הציורים שלו, למרות תחכומם השכלתני, נגעו ללב, עוררו צער, אימה, געגועים ולעיתים צחוק ואירוניה.

בכשרון רב הצליח לצייר את בדידותו של האדם המודרני, את הקרע של הנווד, של המהגר.

 

אבל שלא נטעה, פיצ'חדזה , כמו כל אמן בעל שעור קומה, היה נטוע בתולדות האמנות המערבית ( אני זוכרת ציור שנקרא ללא כותרת, שבו ציטט את אל גרקו, או הציורים האחרונים שלו, שבהם ניכרות השפעותיהם של מאטיס וקנדינסקי,)  ובהסטוריה של האמנות הגאורגית, (בעיקר הושפע מניקו פירוסמאני, גדול הציירים הגאורגים).

 

אל האמנות הגאורגית  נתודעתי בזכותה של חברתי, ננה ברדזה, שחקנית, מורה לתיאטרון ובמאית, שחולקת את זמנה בין טביליסי לירושלים. בזכותה הכרתי והתאהבתי בטביליסי ובגאורגים, בהכנסת האורחים שלהם, בארוחות שבהן עם הרמת הכוסית, כל מי שסב לשולחן מברך את המארח ו\או את האחרים, בסבר פניהם, בנופי ארצם, באוכל המשובח, בציור הגאורגי, אחר ממה שהכרתי עד כה ,ובתיאטרון האיכותי שלהם.

 

בטביליסי מתחת לגשר היבש, כפי שקוראים לו המקומיים, בתוך חורשה\פארק, פועל שוק אמנות מהיפים שבהם נתקלתי במסעותי בעולם.

צייר מקומי, שמוכר שם את עבודותיו דרך קבע, אמר לי, שטביליסי נתברכה או קוללה בצייריה, "לא חסר לנו ציירים מוכשרים, הם מתגלגלים ברחובות כמו זבל," אמר, והצביע לעבר מאות הציורים, שמונחים בשבילי הפארק ומקשטים את הגבעות. כפשוטו, האמנות מתגלגלת  על הארץ.

 

ננה ברדזה לִמדה אותי את משמעות הסיומות שוילי  ו-צזה בשמות משפחה גאורגיים, שפירושם -  בן,  והיא שהכירה לי כמה מחבריה בקהילה הגאורגית בארץ. גם לביצוע מופלא  של "הגברת עם הכלבלב" של צ'כוב הגעתי בזכותה ובזכות בתה. ראיתי את המחזה בירושלים  בבצוע תיאטרון קוטה מרג'נישוילי

 

אהבתי לציורים של פיצ'חדזה לא היתה אהבה ממבט ראשון.

תחילה אפילו נרתעתי מהדמויות הטרגיות, שהגיחו אלי מתוך נוף שחור,  שנהר  באחת הפינות באור גנוז וקיטשי. לא הבנתי מה הם רוצים ממני, בעלי העיניים הגדולות בציוריו,  אבל הם דבקו בי, כמו סיוטים שאין להפטר מהם.

 

אחרי שראיתי סרט מופלא על חייו וציוריו של ניקו פירוסמאני, גדול ציירי גאורגיה, הבנתי מאיפה זה בא לו ,לפיצ'חדזה , השחור המפחיד הזה, ומה הוא עשה בו לעומת פירוסמאני.

 

אחרי שנחשפתי  לאמנות הגאורגית העכשוית, אחרי שראיתי מאיפה הוא צמח, אלו צבעים נשם, איזו אווירה, אלו רשומים וציורים הוטמעו בתודעתו מילדות, רק אז התאהבתי בציור שלו. אהבתי לציוריו רק גברה, כשראיתי את  תערוכת הרטרוספקטיבה של פיצ'חדזה במרכז חייק ביפו ב-2008.

 

רוח חדשה נשבה מעבודותיו האחרונות. צבעוניות ילדותית,  כמו נאיבית (אם כי לא חסרת תחכום), פסלים  כמעט  צעצועים, עמדו על הרצפה, כשעליהם מביטות הדמויות הטרגיות, כמו אמרו ואיימו, ולשמחה מה זאת עושה.

 

יחי זכרו של פיצ'חדזה ברוך, יחיו ציוריו.

 

בצילומים:  פיצ'חדזה המאוחר והמוקדם

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה