ואולי נתראה עוד

 "מכתב למורי העולה ארצה.

מורי היקר,

היום אנו נפרדים, המורה נוסע ... לארצנו לעבוד בה. ואני נשאר פה בגלות... בעיר הקטנה.... ואני מברך את מורי... שיצלח בדרכו ויהיה חלוץ נאמן בשביל עמנו  וילמד שם ויחיה שם חיי שלום ושלווה. ושיהיה שלום בין העם העברי, ולא רק על ידי החרב ורק להכות."

כך נפרד (שימו לב לכמיהה לא לחיות על החרב) התלמיד, דולץ יהושע,  בסוף שנת 1934 מהמורה  שלו,  צבי פלסר, שעולה לארץ.

התלמיד למד בבית הספר העברי "תרבות" בעיירה הפולנית נובי דבור מזובייצקי.

מה לי ולמכתב.

עד מלחמת העולם השניה חיו אבי ומשפחתו בעיירה נובי דבור.  משפחת אבי חוסלה יחד עם 9000 אנשי העיירה וסביבתה. 400 ניצלו. בין הניצולים היו אבי ושניים מאחיו.

בשנת 1957, בעליית גומולקה עלינו לארץ. (הורי, אחי ואני) ושתי משפחות אחי אבי. המשפחות היו צמודות זו לזו. עלו לארץ יחד וגרו בסמוך   

בשנות החמישים הוקם בחולון שיכון נובי דבור. שם גרנו. השיכון הוקם על ידי יוצאי העיירה בגולה לבנות בתים בארץ לניצולי העיירה. תופעה אחת וייחודית בארץ.

מכתבו של  התלמיד, דולץ יהושע, הוא אחד מעשרות מכתבים שנכתבו למורה האהוב בין שתי מלחמות העולם בעברית יפיפיה. 

המכתבים נמצאו בבוידעם בדרך נס ופורסמו השנה בספר:

 "ואולי נתראה עוד" מאת דוד אסף ויעל דר, הוצאת מגנס. 

רוב הילדים נרצחו בשואה. יהי זכרם ברוך במכתביהם.