פעמיים יפן

לברוח מפה?

כן, לברוח! אבל לאן?

ליפן, לברוח ליפן!

פעמיים הייתי ביפן, בשנת 1998 ולפני שבוע.

בפעם הראשונה, עיקרו של הביקור היה בטוקיו, שם התגורר אז בני. הוספנו גם סיורים בסביבה, מעין כוכב טוקיו, גם לקיוטו הגענו. עד הנסיעה  הזו היה המזרח הרחוק ויפן בתוכו עולם שמעבר להרי החושך, עולם שלא ידעו אבותי, גם אני לא ידעתי. מעטים נסעו אז ליפן, ד"ר גוגל לא היה, ואת שיעורי הבית עשיתי בעזרת מדריך מישלין - האורים והתומים של הנסיעות של פעם.

יפן נשארה תעלומה, ככל שקראתי יותר, הבנתי שאני לא מבינה, לא את התרבות ולא את האנשים, יכולתי לקלוט את יפן בקלישאות בלבד.

גם אחרי הביקור נשארה יפן קופסה נעולה, שנפתחה לרגע. הצצתי פנימה, ראיתי את היופי, את הצבעוניות, את האסטטיקה. טעמתי את האוכל היפני והקוריאני, ואף שהיו זרים לחיכי, היו טעימים וקלים להפליא, לכי תדעי, למה, אולי בגלל החומרים  הטריים,  אולי בגלל צורת הבישול, צורת הישיבה בארוחה.

ראיתי המוני יפנים שונים ממני במראֶה, זרים לי , ואני ודאי זרה להם, מתקשה ליצור קשר בלי לדעת את שפתם, ובלי שתהיה לנו איזו שפת משותפת שתתווך, הרוב ברחוב לא דבר אנגלית.

באחד הערבים הלכתי לתיאטרון נו (NOH) עם הירושי, היפני היחיד שהכרתי בטוקיו, שידע אנגלית. את ד"ר הירושי הכרתי קודם לכן בביתם של חברים בניו יורק. ד"ר הירושי, חוקר ומדען, התגורר אז בניו יורק ובטוקיו לסירוגין, והיה אדיב דיו להזמין אותי לתיאטרון ולארוחה.

המחזה הוצג בשתי גרסאות. גרסה לייט, שנמשכה כשעתיים ואותו מחזה למיטיבי צפייה, שאורכו היה ארבע שעות תמימות. ד"ר הירושי רצה להרשים, ובחר בגרסה הארוכה, שכמו כל דבר ביפן של אותם ימים היתה גם יקרה. התכניה, שחולקה בכניסה, היתה כתובה באנגלית עילגת ומשובשת.  בקושי הבנתי על מה ידובר שם על הבמה.

כחצי שעה הייתי מרותקת למראה פְני המסכה של השחקנים המתחלפים, לבגדיהם, לקולותיהם. קלטתי מתי כעסו ומתי בכו, מתי התעצבו ומתי אהבו או צחקו, הערצתי את היפנים, את אמנותם, את מקצועיותו של תיאטרון הנו, את המימיקה, שעברה מבעד למסכות, את התלבושות, התנועה המדויקת. אבל ריבונו של עולם, מה יכולתי לעשות אחר כך בזמן שנותר.

בגלל הכפור בחוץ, האולם היה מחומם יתר על המידה. אף יפני לא זז, לא שינה את תנוחת הישיבה ולא הוציא מלה. אף שהתביישתי, זזתי בכסא, שלבתי רגליים, התגרדתי, הסתרתי את הפיהוקים. עשיתי מדיטציה בעיניים פקוחות, הגנבתי מבטים לעברו של ד"ר הירושי, לראות איך הוא עומד בזה, אבל הזמן, יימח שמו, זחל.

https://www.youtube.com/watch?v=lu5Vn1vQ5i4

למעלה, "טמורה" (TAMURA) ריקוד רוח הרפאים, בתיאטרון נו

אחר כך בארוחה, שאלתי את המלווה שלי, אם היה לו חשק לצאת באמצע. כן, ענה בכנות. ולמה לא יצאת. לא יכולתי, ענה, אף אחד לא יצא. וכך הגיב ד"ר הירושי, חוקר ומדען, שבלה שנים בניו יורק.

אני זוכרת גם את הדרך לתיאטרון. מבנה התיאטרון, מרובע ופשוט, ניצב בתוך פארק. כדי להגיע אליו, צריך היה ללכת ברגל כשלושה קילומטרים, משני צידי הדרך תלו פנסים אדומים יפיפיים, כאלו שראיתי אחר כך בסרטים, ב"קיסר האחרון" למשל. היה קר מאד, וירד שלג מהול בגשם.

כמובן שבקרתי גם במקדשים, ניצבתי לרגלי פסלי בודהה ענקיים, התפעמתי מהגנים, ממיקומה של כל אבן, כל חלוק נחל, מהמוני המבקרים בירידים שליד המקדשים, מהקימונו שבהן  נעטפו חלק מהנשים, מעצים שהלבינו מהמשאלות שנתלו עליהם, מהר פוג'י, שכמו קוסם, פעם הסתתר ופעם נגלה בנוף הפתוח.

אבל הביקור הראשון הזה, החוויר לעומת יפן, שלפני כמה ימים.

סביב מקדש, שאת שמו לא עלה על דעתי לזכור, התרחש יריד ענק, מרוב גודל לא יכולתי להקיף אותו במבט. המקדש היה יפה פי אלף מאלו שראיתי בביקור הראשון. הצבעים היו מובהקים יותר, מתומצתים. צרופי הצבעים יצרו צבעוניות אחרת, נדמה, שלא ראיתי כמותה.

שחקנים לבושים קימונו בגוונים של אדום בוער, משתנֶה, רקדו בתנועות של מלאכים על במה מוגבהת, ואף על פי כן ניצבת בגובה העיניים לצלילי מוזיקה שלא היתה יפנית\מונוטונית לאזניי, אלא קלאסית, שמימית, מלטפת אוזניים.

הצבע החולי, ששלט במרחב העצום, התלכד איפשהו באופק עם שמים כחולים, המקדשים הפזורים היו חלונות ענק לנוף. היה יופי בכול, היה סדר, היתה הרמוניה, היתה אסטטיקה של המאייסטרים הגדולים.

פתאום כהה הכל, החשיך. הרהב נעלם. טוקיו או לא טוקיו. חשכה שחורה\ירוקה, אבל מוארת דיה כדי שאפשר יהיה לראות את הפרטים, שלטה במרחב. אפשר היה לראות את גורדי השחקים, להבחין בכניסות המפוארות לבתים, ללכת לאיבוד ברחובות שלא נגמרים.

אז הלכתי לאיבוד.

נעלמה החברה שהייתי אתה, לשוא צעקתי, קראתי בשמה.

גיליתי שאין לי גרוש, ששכחתי לקחת את כרטיסי האשראי, שחושך, שפחד, ששומם, שדומם, שאני לבד. גבר זר, איים עלי בנוכחותו הקרובה, אישיר אליו מבט, אסתכל לו בעיניים, אבריח אותו, חשבתי, קיוויתי.

חזרתי למציאות מיובשת, צמאה, נדהמת, עורגת אל המראה שנעלם.

לא, לא לקחתי סמי הזיה, אין לי מושג מה גרם לי להזות את שהזיתי, אבל הביקור הראשון שלי ביפן התגמד פתאום, יפן ההזויה היתה מרהיבה ויפה שבעתיים מיפן שהכרתי. לא הייתי צריכה לטוס שעות ארוכות, לא נאלצתי לעבור בדיקות בטחון, לחכות למזוודה במסוע, להמתין בשדות תעופה, לעשות בדיקת קורונה, אולי להכנס לבידוד ולא הוצאתי גרוש.

אני ממליצה על בריחה ליפן, בעיקר על זו השנייה, הנעלמת, זו שבממלכת החשך.

ולעצמי, בימים אלו אני רוצה לא לראות את הנעשה בארץ, עדיף להזות.

https://www.youtube.com/watch?v=blOzH842IYg

למעלה, על תיאטרון הנו באנגלית

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה