חביתה

  לפני שנים קראתי ספר על חלימה יצירתית, אם יש ספר שהשפיע עלי, זה הספר. .Creative Dreaming, Patricia Garfield PH.D, Ballantine Books, N.Y באחד הפרקים מסופר על שבט הסנואי באפריקה.  בני משפחה בשבט מתכנסים בבוקר וכל אחד מהם מספר את חלומו, גם הילדים.  אם למישהו מבני המשפחה  היה חלום מצער או מאכזב, בני המשפחה יעודדו את החולם לספר את החלום שוב ו"לתקן" אותו, כפי שהיה רוצה שיתרחש.  למשל, אם ילד חלם על אריה, שהפחיד אותו, יבקשו ממנו לספר חלום, שבו הוא מפחיד ומבריח את האריה. למרבה הפלא, באחד מסיפורי החלומות הבאים,  הילד יספר, שהבריח את האריה בחלום.  כך יוצרים בני השבט את החלומות הרצויים להם ובעזרתם מתגברים על פחדים, מהמורות וקשיים במציאות. בתערוכה "חלומות צלולים" במוזיאון ישראל, התרגשתי לקרוא, על מנהג דומה במסורת היהודית. בתערוכה מופיע דף סידור אשכנזי מהמאה ה-14 ובו "חלמא טבא", תפילה להטבת חלום.  הטקס מוזכר בתלמוד (ברכות נה, ב). לפיו, אם היה לאדם חלום מטריד, הוא ייפגש עם שלושה "מיטיבי חלום", שיחד איתו יהפכו את חלומו לחיובי.  תחילה יהפכו קללות לברכות, אחר...

  לא שאני לא יודעת, אבל כדי להזכיר לעצמי, שאני חיה בעיר שכמעט 40% מאוכלוסייתה אינם שווים לי בזכויותיהם, אני יהודיה/אזרחית והם פלסטינים/תושבים, הצטרפתי בחול המועד לסיור של "עיר עמים". הסיור התחיל בשער שכם, בכניסה לרובע המוסלמי, שבו לא עברתי כמה שנים, משם לרובע היהודי ולרובע הנוצרי, יציאה מהעיר העתיקה דרך השער החדש ולבסוף לכיכר פריז, "הקפלן" של ירושלים. בדרך חברון בירושלים, ליד שכונת המגורים שלי, יש תחבורה ציבורית מצויינת. האוטובוסים מגיעים כמעט לכל רחבי העיר. חלקם קווי אוטובוס יהודיים למערב העיר וחלקם קווים ערביים למזרח העיר. בקו 234 , הקו לעיר העתיקה, אני נוסעת לעיתים רחוקות. הפעם נסעתי בו כדי להגיע לשער שכם, משם צריך היה להתחיל הסיור. מטרת הסיור, אם הבנתי נכון, היתה להדגיש את המובן מאליו, לחבר בין מזרח ומערב העיר ולהצביע על הקשר בין המאבק לשחרור חטופים ושמירת הדימוקרטיה, שכיכר פריז היא לו סמל ובין מאבקם של תושבי מזרח ירושלים לשוויון זכויות, כששער שכם הוא הסמל. שער שכם הוא מקום ההתקהלות של דרי הרובע המוסלמי, שם שותים קפה, שם מעשנים נרגילות, שם עושים בלגאנים ושם ...

  "בין חול לחול", הוא סרט דוקו שעשיתי לאחרונה. בחולון, בין מיגדלי מגורים ורבי קומות מסתתרים עשרה בתים נמוכים (בני שתי קומות וארבע דירות בכל בית), לא, לא מדובר בווילות, אלא ב"שיכון נובי דבור". כל תושבי השיכון היו פליטי שואה, יוצאי העיירה נובי דבור מזובייצקי ( Nowy Dwor Mazowiecki) בפולין, שבה נולד אבי. הקמת השיכון בשנות החמישים היה מופת של עזרה הדדית ונסיון יחיד במינו בארץ ל"העתיק" שרידי קהילה, שרוב יהודיה נרצחו, למקום אחד. עד מלחמת העולם השניה שגשגה בעיירה הפולנית קהילה יהודית. בדצמבר 1942, עם חיסול הגיטו בנובי דבור הפולנית, הובלו יהודי העיירה וסביבתה, 9,000 איש , כולל רוב משפחתו של אבי, לאושוויץ. 400 מיהודי העיירה ניצלו. ביניהם אבי ושניים מאחיו. השיכון קיים עד היום. גרו וגרים בו צאצאים של יוצאי העיירה בפולין (דור2, 3, ו-4, ) אבל פרוייקט פינוי בינוי מאיים על קיומו. הגעתי לשיכון ילדה בת 12, וגרתי בו לסירוגין עד 1985, השיכון והעיירה בדמי. לדרי השיכון ולצאצאי יהודייה של נובי דבור הפולנית יחס אמביוולנטי לעיירת המקור בפולין. עצב, כאב ורתיעה מחד, אבל גם כמ...

  סוף, נגמרה הקייטנה. לפני חודש אבדתי כובע טמבל בצבע חקי ואת בת דודתי הבכורה. הכובע לא היה ממש כובע טמבל כמו ההוא, שחבשנו פעם והיה לסמל. הוא היה פחות מזה והרבה יותר מזה. הכובע שלי היה מחוייט, לתיתורה היו שורות של תפרים סמוכים, מה שהפך את התיתורה ואת הכובע כולו לבלתי קמיטים. בכיפת הכובע, מלפנים, מעל לתיתורה,  היה כיס  עם רוכסן, מיועד לאוצר קטנטן. בקיצור, הכובע היה הרבה יותר סטייליסטי מסתם כובע טמבל. יותר בסגנון וודי אלן, הס מלהזכיר את שמו בימים אלו, בלי להיות חשודה בתמיכה בפגיעות מיניות, בכתיבה נגד הזרם ובבגידה במין הנשי, רחמנא ליצלן. קניתי אותו לפני שנה בביקור באנדלוסיה. את הכובעים, שהבאתי מהבית, השארתי במזוודה בחדר בית המלון. היום התחיל בצינה נעימה, אבל כעבור כשעה השמש נצחה ולהטה כהוגן והעור שלי, כל קרן שמש היא לו תליין, התרגש מיד, נבהל והאדים.  את כובע הטמבל בסטייל וודי אלן קניתי בדוכן הכובעים הראשון שראיתי על הגשר. יש לי הרושם שדוכני הכובעים ברחוב סונכרנו עם השמש. היו איתה כשהגזימה ונעלמו כשהסתתרה. לפעמים, הסנכרון  היה הפוך, ביום שמש נפתח דוכן של מטריות, גם ז...

  בממלכת הצפרדעים במימי אגם  רדודים  חיה צפרדע  כמו כל הצפרדעים. אני לא צפרדע, אמרה הצפרדע, אני הנסיכה תֵיאָה     הצפרדע קפצה בין אבנים טבלה במים ירוקים ובלילות טוותה חלומות  על שבילי ארמון לבנים ושמים   הצפרדע תיאה ידעה שהימים קצרים והחיים חולפים וכמו כל צפרדע עליה להתחתן   עם צפרדע ומוטב מיד     אבל הצפרדע ידעה שלא נועדה לצפרדע ועוד ידעה הנסיכה תיאה שהנסיך בוא יבוא גם אם יתמהמה     הנסיכה תיאה חכתה וחכתה לנסיך המתמהמה   ובינתיים באגם שמימיו רדודים צפרדע סהרורי התאהב בצפרדע שלח שושן מים לצפרדע תיאה, "הנשאי לי," לחשש באוזניה   אבל הצפרדע  סרבה היא תחכה לנסיך המתמהמה   והצפרדע תיאה חכתה לנסיך המתמהמה. חכתה וחכתה והנסיך התמהמה ועוד חכתה וחכתה לנסיך המתמהמה   הצפרדע לא נואש קד קידה לצפרדע חִזֵר אחריה עוד קצת... והצפרדע נענתה לצפרדע   חופה ירוקה נערכה באגם לשמחת לב הוריה של הצ...

  בירושלים, כמו בירושלים, כל כמה שנים, לפעמים כל כמה חודשים עולה מפלס המתח הבטחוני. בדרך כלל, הצלחתי לגבור על הפחד ולהתנהל כתמול שלשום, להמשיך בצעידה הקבועה שלי בשבילים של טיילת שרובר וטיילת גולדמן, הסמוכות לכפרים הערביים, להישיר מבט ואף להקדים ולברך את קבוצות השבאב הנקרות בדרכי, לבלוע  את החשש. באינתיפאדת הסכינים נשברתי, התחלתי לצעוד על המסילה החדשה, זאת אומרת, בעצם, על פסי הרכבת של המסילה הישנה, שעליה נסעה הרכבת מימי התורכים, הם שהקימו אותה. זמן קצר לפני אינתיפאדת הסכינים למסילה היתה עדנה, הקימו לאורכה את פארק המסילה. הפארק כמו המסילה חיברו שכונות בעלות גוון סוציאלי שונה, כמו אבו תור, בקעה וקטמונים ואת אלה לבית צפאפא, אבל אז עדיין לא ידעתי את זה. כל פעם הוספתי  להליכה עוד כמה מטרים במקביל להתקדמות בניית הפארק. בזכות הצעידה שם,  הכרתי את "אייל מהמיצים". עד היום, למרות הכרות של שנים, אינני יודעת את שם משפחתו. בתודעתי ובסמרטפון שלי הוא "אייל מהמיצים". כל בוקר, כשעברתי ליד הקיוסק שלו בפינת דרך בית לחם, התעכבתי לשתות  מיץ תפוחים וסלרי. כל יום התפעלתי מחדש, נהניתי ל...

חבר שלי שמת מזמן, (יש כבר כמה)   אמר לי פעם, שהוא ישן בחתיכות.  המשפט הזה דבק בי, הוכפל. 1.  השעה היתה חצות וחצי. למחרת הייתי צריכה להשכים קום והשינה למרות מאמצי ללכוד אותה חמקה ותעתעה בי. אכלתי פרוסת עוגה, תפוח, כמה עוגיות חמאה שנותרו בקופסה. הכרתי היטב את הלילות שהתחילו כך. ידעתי, שבלי כדור שינה לא אירדם. התמהמתי עד שעשיתי טובה לעצמי ונטלתי כדור. נגררתי בבית מקיר לקיר ומפינה לפינה. אני מתקשה להיזכר, מתי נכנסתי למיטה. בדרך כלל לוקח לי כחצי שעה מרגע נטילת כדור השינה ועד להירדמות. בחמש בבוקר, כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי לא בחדרי ולא במיטתי, אלא בחדרם של בני ונכדי, החדר שבו הם ישנים כשהם באים לביקור. בשום פנים ואופן לא יכולתי להיזכר ועד רגע זה אינני נזכרת, איך ומתי נכנסתי למיטה לא שלי. בתמונה: מיטה, טולוז לוטרק 2.   לא בבית, בבית מלון.  גרתי בבית מלון.  בית המלון היה בנוי ומרוהט בסגנון מודרני, מינימליסטי לכאורה. מיד אפשר היה לראות, ששפכו הרבה כסף על כל פריט ועוד יותר על השילוב בין הפריטים, כדי שישדר את הלוק הפלצני הנכון, שאפשר יהיה לדרוש תמורתו מחיר גב...